שרה, בת 25. אחות בכורה ונשואה.
היציאה מהבית בעקבות נישואיי עוררה בי מחשבות ושאלות על מושג הבית –
האם בית הוא מקום, חלקת אדמה, או אולי נדידה מתמשכת על פני הזמן?
לאחר הנישואין עברנו מהמרכז לצפון, והמרחק העמיק את געגועיי לבית הוריי.
אך השבר האמיתי הגיע בעקבות מספר אירועים מוחיים שעבר אבי בשנה האחרונה. המציאות השתנתה באחת: הוא איבד את היכולת ללכת, לדבר, לתקשר ולכתוב. תחושת התפרקות ליוותה אותי, כאילו הקרקע המוכרת נשמטה תחתיי.
בפרוייקט שלי אני עובדת עם שעוות דבורים – חומר הנמצא תמיד בתנועה, בין מצבי צבירה: נמס, מתקשה, נסדק ומתאחה מחדש. מתוך העבודה עם הדונג נוצר עבורי חיבור בין חומר לזיכרון, בין גוף לבית.
הגעגועים לבית הוריי ולאבי כפי שהיה הניעו את תהליך היצירה והובילו אותי לעסוק בשבריריותו של המבנה המשפחתי ובשאלה עד כמה נכון להתעקש לאחות את סדקיו.
בתקופה האחרונה אני יושבת לצד אבי ומנסה להוביל אותו לכתוב. תנועות היד הקטנות והמאומצות שנותרו לו לאחר שאיבד את יכולת התנועה הפכו למקור השראה לעבודותיי. השרבוטים שנוצרים הופכים עבורי לשפה חדשה – שפה של סימנים, של נוכחות חלקית, של מאבק לתקשורת.
דרך חריטה, יציקה וטבילה בדונג אני מנסה לשמר רגעים הנמצאים על סף היעלמות, ולאפשר לחומר לשאת בתוכו זיכרון ושבר גם יחד.
התהליך נע בין אובדן לאחיזה, בין היעלמות הקול ובין נוכחות הסימן.
