אנאל שרם, מתגוררת בגבעת הקטורת שבבנימין, בין עלי לשילה. נשואה ליאיר ואמא לעברי.
לאורך השנים אני נמשכת לעבודה עם אדמה, חקלאות וחומרים טבעיים, ומתוך המקום הזה גם נוצרת השפה האמנותית שלי.
גדלתי בבית מרוקאי מלא ריחות, תבשילים, טקסים וחום, וזיכרונות…
אלו ממשיכים ללוות אותי גם היום.
בשנים האחרונות, לצד חיי משפחה ומציאות מורכבת של תנועה וחוסר ודאות בתקופת מלחמה, אני לומדת לחיות בתוך המתח שבין ארעיות ובין הרצון לבנות בית, שגרה ושייכות.
על הפרויקט שלי בתערוכה:
״הריהוט של הערבי, שהוא תכופות נווד, ושל היהודי, הנאלץ אף הוא לנדוד תכופות, דל למדי ומצטמצם בדברים שאפשר לשאתם בנקל: יריעות, מזרנים, כריות ומעשה רקמה״.
(מתוך: חיי היהודים במארוקו, מוזיאון ישראל)
ברוח תפיסה זו, העבודות שלי נולדות מתוך עיסוק במושג הבית, בזיכרון ובתחושת הנדודים.
כבת למשפחת מהגרים, המילים הללו אינן רק ציטוט היסטורי עבורי, אלא מציאות חיי.
הן מהדהדות בזיכרונות הבית המרוקאי שבו גדלתי, ובסיפורה של סבתא רבתא שלי, שעלתה לארץ כשעימה חפצים מעטים ושטיחים בודדים שנשאה איתה.
אני חושבת על מה שאנשים בוחרים לקחת כאשר הם נאלצים לעזוב, ועל האופן שבו חוויית ההגירה ממשיכה לחלחל אל הדורות הבאים – אל הדור שלי – ולעצב את תחושת הבית גם כאשר הקרקע משתנה ללא הרף.
דרך עבודה עם חול, אבק, טקסטיל וגבס אני עוסקת בפעולות של פירוק, סימון ובנייה מחדש.
בתוך תהליך העבודה אני נכנסת למצב מדיטטיבי, שבו כל תזוזה יוצרת רישום עדין בחול – חומר הסופג לתוכו עקבות, זיכרונות וסימנים של היסטוריה שחלפה ואיננה.
העבודות נעות בין תחושה של גילוי ארכיאולוגי ובין ניסיון אישי למפות מחדש את הבית.
