מוריה טייב, נשואה ואמא לשניים.
אני יוצרת מתוך העולם הפנימי שלי והחוויה היומיומית שלי.
העבודה שלי היא חלון לעולם הפנימי שלי ולמה שאני עוברת מתוך מסע וגילוי עצמי
דרך היותי אמא, רעיה ואישה.
לאחרונה אני יוצרת דרך אמנות הטקסטיל, הבד והמלאכה.
העבודה שלי עוסקת בפעולת הפרימה.
הפרימה היא פעולה איטית, כמעט מדיטטיבית, אבל גם חשופה.
היא מפרקת את הקיים וחוזרת אחורה, אל מה שקדם לאריג, אל החוט, אל הגולמיות.
כמו הבד, גם אני ארוגה משכבות, חיבורים, היסטוריה וחוויות.
הפרימה מהדהדת עבורי תנועה פנימית של פירוק ושל חזרה אל השורש.
יש בה ניסיון להגיע לחומר הגולמי שבתוכי, לפני המבנה, לפני התפקידים, לפני ההגדרות.
בלידה של ילדיי חוויתי לידה מחודשת של עצמי.
משהו בזהות שלי נפרם ונבנה מחדש.
אחרי הלידה הרגשתי שאני מכירה את עצמי אחרת, כאילו משהו בי נפתח ונחשף.
המפגש היומיומי מולם מפגיש אותי עם הילדה שהייתי.
אני רואה בהם את הפשטות, הגולמיות, את הרצון להיות.
דרכם אני נוגעת מחדש במקומות ראשוניים בתוכי, מקומות שרק רוצים לצאת החוצה ולהיות נוכחים.
החזרה אל החוט היא חזרה אל נקודת ההתחלה. אל הילדה שבתוכי.
בפרימה אני מאפשרת לה להופיע ולהיחשף.
הבד הלבן אינו נהרס; הוא משתנה.
הוא עובר ממצב של שלמות מובנית למצב של חשיפה.
המבנה מתרכך, מתפורר, ובמקומו מופיעה שקיפות אחרת – פגיעה יותר, כנה יותר.
העבודה היא מסע של קבלה.
קבלה של פירוק כחלק מתהליך.
קבלה של חוסר שלמות.
קבלה של הוויה.
