בתור ירושלמית, הפחד ש"עוד רגע יקרה משהו" הוא חוויית מציאות שנולדתי אליה במהלך הימים המדממים של האנתיפאדה השנייה, הממשיכה ללוות אותי עד ימים אלו ממש, במלחמה הנוכחית.
חומרים תמיד עניינו וסקרנו אותי. במהלך העבודה על הפרויקט חקרתי ולמדתי אותם, וניסיתי להביא אותם עד קצה גבול היכולת שלהם.
הפרויקט שלי צומח מתוך צומת הגבעה הצרפתית.
פעולות האיבה, הפיגועים והאסונות הללו מלווים אותנו לאורך החיים:
אנו נבהלים, מרכינים ראש – ומיד מדלגים מעל השברים וממשיכים הלאה.
כך חוזר חלילה, מבלי לעצור ובאמת להבין את חומרת האסון או את גודל הנס.
העבודה שלי מחפשת ריפוי מתוך העצירה הפתאומית, מתוך השהִייה ברגע הקרע והחורבן.
צמיחה מתוך הזדהות עמוקה עם הנובל.
שברי הזכוכית שנאספו מרסיסי השמשה המנותצת של תחנת האוטובוס הניצבת לה כאנדרטה עד היום, חוברים יחד ליצירת מבנים חדשים, המשתלבים וכמו צומחים בעצמם.
הציור בעומק היצירה משקף את היער הדומם והאדיש שבו נרצחה אורי אנסבכר.
פצעתי את הדף בשריטות סכין כדי להוציא את הכאב, והוספתי שכבות צבע המדמות מכות יבשות על העור.
קיפולי הגריד מנסים להשליט סדר מחשבתי דווקא בתוך תוכי הכאוס והכאב.
העבודות מציגות מפגש עם קצה גבול היכולת של החומר – בין אם זו עבודת השריטות על הדף רגע לפני שהוא נקרע, עבודת הקיפולים המביאה את הנייר אל הקצה המוחלט, או מגדל הזכוכית הדקיק שמגיע לשפיץ עדין. דרך הפעולות האלו, הצופה מוזמן לחוש את העומס, את הטקסטורה שנצברה ואת החומריות הנוכחת בציור, ולהרגיש את תהליך ההצטברות שהפך לחלק בלתי נפרד מהעבודה.
ברקע, הקלטות הירי משכונת התפר שבה אני מתגוררת, הופכות לפסקול חי המלווה את שגרתנו.
מין תזכורת תמידית מטרידה למציאות שבה אנו חיים.
