העיסוק שלי באמנות צומח מתוך שאלות קיומיות וזהותיות המלוות את חיי הבוגרים.
גדלתי ללא דמות נשית מוגדרת לחיקוי.
נקודת המפנה לעבודה האישית והיצירתית שלי התחילה עם נישואיי.
המפגש עם הסטטוס החדש, ועם הטקסים המלווים אותו, עורר בי שאלות עמוקות על מהות הנשיות: מה הופך נקבה לאישה? האם יש הבדל ביניהן?
העשייה האמנותית שלי היא המרחב שבו אני חוקרת ומתעדת.
שם אני משתפת את הצופים בתהליכים פנימיים ואינטימיים שאני חווה,
ושם אני מזמינה אותם לשיח פתוח.
המיצב מבוסס על תיעוד מתמשך של התהליך לקראת הטהרה, הנע בציר שבין הגוף הנשי, ההלכה והזיכרון. מתוך רצון ללמוד וליישב את עצמי בתוכו, העבודה מתחקה אחר המעברים הרגישים שבין טומאה לטהרה, ונוגעת בשאלות על המתח ביניהן.
במרכז המיצב תיעוד חזותי של בדי הבדיקה ההלכתיים. הבדים עברו צילום והגדלת ממדים, היוצרים הפשטה של הכתמים הגופניים. כל כתם הוא אירוע חד־פעמי ובלתי ניתן לשעתוק – צורה, התפשטות וגוון ייחודיים שלא יתרחשו שוב. יחד הם מהווים עדות חזותית ל”החתמת הגוף” ולחותם המשתנה שהגוף מייצר לאורך ימי התיעוד.
אל הדימויים מצטרפת עבודת וידאו השואבת מזיכרון ילדות מוכר מטיולי בית הספר בחינוך החרדי, שבהם נדרשו הבנות להחליף בגדים בתוך ציפה של שמיכה כדי לשמור על צניעות הגוף במרחב הפתוח. פעולת ההתעטפות וההגנה הזו מהדהדת חוויה של שמירה על הגוף. מרחב של גילוי והסתרה.
העבודות מתקיימות כשכבות של חקירה, שבהן הגוף, ההלכה והזיכרון מופיעים, משתנים ונרשמים מחדש. כך, הפרויקט חוקר את התפר הדק בין טומאה לטהרה, ומעלה שאלות של מהות הנקבה / אישה.
