אוריה סילברברג, בת 23, נשואה ואמא לשניים.
המפגש שלי עם לימודיה של ימימה אביטל נולד מתוך חיפוש אישי אחר עצמי, אחר הבנה עמוקה יותר של האישיות שלי, של דפוסים שנבנו בי לאורך השנים ושל הרצון לחיות מתוך איזון, דיוק והקשבה פנימית.
מתוך המקום הזה אני יוצרת, בין גוף לנפש, בין זוגיות לאימהות, ובין עומסי החיים לרצון לשקט פנימי.
העבודות שלי נולדו מתוך התבוננות בזיכרונות ילדות ובתהליכי התפתחות אישיים, והן מבקשות ליצור מרחב עדין של הכרה, ריפוי וחיבור פנימי.
הפרויקט נולד מתוך מפגש עם שיטת הלימוד ההכרתית של ימימה אביטל – שפה המבקשת להתבונן בשכבות שנצרבו בילדות, לזהות את המקומות המעוותים או המכבידים שנבנו עם השנים, ולאפשר תהליך של תיקון, דיוק ואיזון פנימי.
במרכז החלל ניצב נטיף שעווה גדול – גוף תלוי בין היווצרות להתמוססות, בין קיפאון לתנועה.
סביבו מופיעים רישומים וחפצי ילדות עטופים בשעווה – זיכרונות שנאטמו תחת שכבות של זמן, הגנות והרגלים.
העיטוף בשעווה הופך את החפצים לעדות אילמת המבקשת חשיפה מחדש, מעין רצון להסיר מעליהם את השכבות המוטעות שהוטבעו בילדות ולהתקרב אל גרעין נקי ופשוט יותר של זהות.
הבחירה בשעווה כחומר המרכזי בעבודה נובעת גם מהיותה חומר הזקוק לחום כדי להשתנות – חומר שבדומה לתהליך ההכרתי והרגשי שהעבודה מבקשת לעבור, יכול להתקשות, להיסדק ולהינמס מחדש.
בתוך כך נוכח גם מושג ה"עומס" שעליו מדברת ימימה – אותם משקעים רגשיים, מחשבתיים וזיכרוניים המצטברים באדם ומרחיקים אותו מן הפשטות והאיזון הפנימי.
לצד זאת מופיעים גם רישומים מופשטים של מעין רוג'ומים ומגדלים הבנויים מחפצי ילדות עטופים בשעווה – מבנים ארעיים ושבריריים השואפים להיאסף ולהתאזן.
הצטברותם יוצרת תחושה של משקל מול יציבות, עומס מול החזקה, ובכך הם מהדהדים את החיפוש אחר איזון פנימי בין שכבות הזיכרון, הרגש וההכרה.
העבודה אינה מבקשת למחוק את העבר, אלא לייצר דיאלוג עימו, בין מושגי ה"ילדה" וה"לומדת" כפי שהם מופיעים בשפתה של ימימה – בין חלקים פצועים, חסרים או מקובעים, ובין אפשרות של הכרה, תיקון ותנועה חדשה.
דרך החומרים, המחוות והשהיית הזמן, הפרויקט בוחן אפשרות של איזון בין חלקי החיים השונים, בין פנים לחוץ, ובין מה שנשמר למה שמבקש להשתחרר.
בתוך כל אלה מהדהדת ההבנה של ימימה אביטל: “לא ביום אחד תשתני למתוקנת – אלא בתהליך איטי, עדין ומתמשך של הכרה, הסרה, ולמידה מחדש של עצמך״.
