תצלומים, ארגז חול, פסלי גבס מצופים אבן
בתי הבובות הם נושא שאני עוסקת בו מאז שהייתי ילדה ועד היום.
כילדה שחסרו לה חברה ואמצעים בסביבה הביתית ובשכונת המגורים, הייתי ממלאת את שעות אחר הצהריים בריחוף אינסופי בתוך עולם דמיוני של בתי בובות, ששימש לי מצע לבניית סיפורים דמיוניים חלופיים לחיי. החפצים והצעצועים השונים הפכו עבורי לבתים, אנשים, מכוניות, כסף וחפצים שהציגו מגוון של צורות חיים ואינטראקציות שדרכן יכולתי לדמות חיים עשירים יותר שלא היו לי. זה היה משחק חזרתי, עוד ועוד בתים מדומים, משפחות, שכונות וסיפורים חברתיים, וכך לא השתעממתי.
פסגת האושר הייתה כשקיבלתי מדי פעם בובת פליימוביל במתנה מאמא. הצטרפותה של הבובה עם מגוון הפרטים והמאפיינים האנושיים אל ה"עולם" שלי הייתה רגע מאושר.
במהלך השנים גיליתי שהמוטיבציה שלי ליצירת עולמות דמיוניים בתור ילדה והמוטיבציה ליצירת אמנות כיום נובעות מאותו צורך בסיסי אנושי – להיות מוגנת, עטופה ובעלת שליטה לבחור איך ייראו חיי, או לכל הפחות איך ייראה הבית שיגן עליי.
מתוך עיסוק עמלני זה יצאתי כאדם בוגר ליצור את הסצנות המבוימות שרוצות לגעת במבט ילדי בכאב, בחוסר וברצון לריפוי. עולם מוקטן ודמיוני שהוא גם הבטחה למקום טוב יותר, רגעים שבהם הכאב וההתמודדות עם המציאות יכולים לנוח בצד, ואפשר פשוט לחיות במקום יפה ומוגן.
לצד הצילומים מוצב ארגז החול. הוא עוסק בתוכן האפל יותר, בשכבת התת־מודע של האידיליה המוצגת בתצלומי בתי הבובות. בארגז ניתן למצוא שאריות של בובות שהתאבנו, אולי מזמן אחר, נשברו ואז כוסו בחול, מנכיחות את הנפש הפצועה ואת האפשרות הפחות צבעונית ופתיינית של הדמויות המופיעות בתצלומי הבתים.
