מיצב
היחס בין הפנים והחוץ באדם מגלה פער בין המעטפת לבין הסוד הצפון בנו. הפער הזה, המתגלה בחיים, מועצם כשמתבוננים בבובות ראווה, המשקפות את המבט השטחי שמאפיין את התרבות הקפיטליסטית.
הפרויקט שלי בוחן את המתח בין הפנים לחוץ, בין האנושי למלאכותי, דרך דימויים המבקשים להתבונן במה שמעבר למעטפת, בין בובות הראווה המלאכותיות לבין דימויים המתייחסים לפנים, לגוף, לרגש ולרוח.
בובות הראווה שאספתי לעבודת הווידאו ממוקמות ברחוב יפו בירושלים. דווקא בלב אזור המסחר מתגלות בובות שמפוסלות ומצוירות כאנושיות למראה ומעלות שאלות על פיסול וציור דמות האדם.
ההתבוננות בפניהן של בובות הראווה מגלמת אנושיות משונה ואל־ביתית, ומעוררת בנו קרבה אך גם זרות. המושג אל־ביתיות (uncanny) נטבע על ידי זיגמונד פרויד ומתאר תחושת זרות ואי־נוחות המתעוררת דווקא מתוך המוכר. האל־ביתיות חושפת את הגבול המטושטש בין המוכר לזר ובין הנורמלי למטריד.
פניהן של בובות הראווה מגלמות את תחושת האל־ביתיות: הן מחקות מבע אנושי, אך חסרות הבעה ממשית. "העיניים הן חלון לנשמה", ובאמצעות קלוז־אפ קולנועי והתבוננות בעיניהן של הבובות הן מצליחות לעורר בנו רגש, ונוצר מפגש עם אנושיות משונה המעוררת תחושת קרבה ואמפתיה.
ההתבוננות בחיצוני מבקשת לבחון את הפְּנים המורכב והעמוק, עמוס שלל פרטים המופיעים ברישום האדום. ברישום מתגלה עולם פְּנים, תוך עיסוק בדימויים אנטומיים־בשרניים המתייחסים לשכבה נוספת בגוף האדם. טכניקת הרישום העמלנית מזכירה גם רישומי אנטומיה. דרך הרישום נפרש העולם הפנימי המורכב מדימויים היברידיים, רב־שכבתיים, המשלבים אנטומיה, בוטניקה, פסיכולוגיה ותרבות פופ לצד סמלים ארכיטיפיים וצורות מעולמות המיסטיקה.
