רות קדם

״התפילה המושלמת עלי אדמות היא זו המשתפת לא רק את נשמתו של האדם אלא את האדם בשלמותו, בגופו ובנפשו… השתטחות גופנית חיונית לפני אלוהים לא פחות מהתרכזות רוחנית. תפילת האדם צריכה להיות אנושית, לא מלאכית״ (אליעזר ברקוביץ, מאמרים על יסודות היהדות, עמ' 129).

היצירה שלי עוסקת במונח הקדושה. מעניין אותי הדיאלוג המתמיד בין קדושה לחיים. השאלה שמעסיקה אותי היא: איך חיי החול יכולים להתקדש?

בעבודה זו אני מבקשת לרדת לעומק פעולת ההשתחוויה, שהייתה נהוגה בעבר בתפילה היהודית, ונעלמה כמעט לחלוטין מטקסי התפילה הנהוגים כיום. מתוך המקום הזה תכננתי מודל בית מדרש אחר, שמדבר את הגוף במרחב. העבודה היא תוכנית אדריכלית ממבט־על, המורכבת מחול, מתוך כוונה לחזור לחומריות בסיסית וקיומית, לאדמה. ייצוג בית המדרש בעבודה זו באמצעות החומריות של החול מסמל חזרה לא רק לחיבור עם החומר באופיו הראשוני, הטבעי, אלא גם לתפילה הגופנית.

הצופה מוזמן לחלוץ נעליים ולבחור איך להיות נוכח על מזרני החול הרשומים במרחב.