הידיים האלה. המאובנות האלה.
שמוטלות מולי ללא יכולת תזוזה.
הידיים שלא מתמתחות.
ואף פעם לא משנות תנוחה.
הן רק משתנות עם הזמן ומקבלות צורה חדשה.
כבר כמה שנים טובות שאני מתבוננת בכן.
בידיים היפות האלה.
ידיים של ילדים חסרי יכולת מוטורית,
ומרובי יכולת בנשמה.
המפגש שלי עם עולם החינוך המיוחד חלחל לחיי ולעבודת האמנות שלי.
וכן, גם עורר אצלי שאלות גדולות על החיים. האם אני מספיק מתבוננת על המציאות סביבי ועל כל המובן מאליו היומיומי הזה שסובב אותי?
תהליך העבודה שלי התחיל במשחקי התבוננות, בפוקוס על הידיים הדוממות לעומת הרצון לפרוץ גבולות.
כפרקטיקה לעבודה בחרתי להשתמש ביריעות בדים פשוטים שטבלתי בתערובת בטון, תוך שחרור מוחלט של אקראיות התוצאות והתוצרים המופשטים.
את הבדים שהתקשו החלטתי לתלות זה לצד זה וזה על גבי זה. אופן ההצבה מדמה תבליט המכנס יחדיו את הדימוי ואת החומר, ומאגד בתוכו עולמות של תנועה בנפש, וחוסר תנועה בגוף.
