רויה מרים קוממי

המיצב קפה לבן מורכב מכעשרים רישומי פחם של חלקי פניה וגופה של סבתי, ועבודת סטופ מושן של כוס קפה, מלווה בהקלטה שלה.
סבתי, אם אבי, נולדה בתימן. כבר מילדותה החיים לא פסקו מלאתגר אותה, ועד היום היא נלחמת ועומדת כצוק איתן. עם הטלטלות בשנים האחרונות החלה להופיע אצל סבתא דמנציה, מחלה הפוגעת באופן הדרגתי בזיכרון, ביכולת החשיבה, בהתמצאות בזמן ובמרחב וביכולת לזהות אנשים.
המראה של סבתי שהולכת ונעלמת לי עורר בי רצון לתפוס פיסות זיכרון שלה ולחרוט אותן בזיכרוני. הזיכרון חי, ועתיק כקמטיה אשר כל אחד מהם הוא "חריטה" של אחד מזיכרונותיה על נפשה. כחלק מהעבודה על התערוכה הגעתי כדי לשהות במחיצתה של סבתא ולתעד. רשמתי בפחם את חלקי גופה ופניה תוך שימת דגש על הקמטים. הפחם – בהיותו חומר, ולא רק כלי רישום – אפשר לי לשחרר מנעולים כבדים שסגרו על חופש היצירה שלי ולאפשר ביטוי עצמי שמפגיש ביני ובין דמותה של סבתי.
חומר חי נוסף שעתיק כקמטים הוא משקה שסבתא הביאה איתה מתימן, קפה לבן ובריא – תערובת פולי קפה, תבלינים ודגנים, שלא עובר יום שאינה שותה ממנו. קפה זה הוא סימן ההיכר של סבתי. ריח ההל והזנג'ביל, רכיבים דומיננטיים בקפה, מיד מעלה בי את פניה של סבתא, זיכרונות קטנים מהעבר, זיכרון מתוק ותמים שלה בריאה יותר. צילמתי את מפלס הקפה יורד בעודה שותה ממנו וערכתי אותו לסטופ מושן על רקע הקלטות של סבתא מספרת לי על אחת מחוויותיה.