העבודה שלי עוסקת בנשות המילואים, בזוגיות בזמן מלחמה.
בשבעה באוקטובר, בוקר שמחת תורה, בעקבות הטבח הנורא ביישובי עוטף עזה, פרצה מלחמת חרבות ברזל. גברים רבים גויסו למלחמה באופן פתאומי ומפתיע, בתוכם בעלי. ברגע אחד כל השגרה וכל החיים שהכרתי קיבלו זעזוע. מהר מאוד הבנתי, כמו כל נשות המגויסים, שזו תהיה השגרה בחודשים הקרובים, שגרה של חוסר יציבות, אי־ודאות, דאגה ופחד.
בעבודתי הצגתי בסדרה של איורים את ההתמודדות שבלהיות בת זוג של מילואימניק במלחמה: הדאגה האינסופית, התמיכה בעורף, הגעגוע והציפייה שרק יחזור הביתה בריא ושלם בגוף ובנפש. העבודה מזמינה את הצופה להתחבר לקושי שחוות נשות המילואים, וממחישה כמה אנחנו, הנשים שמתמודדות וסוחבות את הקושי שבעורף, שותפות לא פחות בהצלחת המלחמה.
האיורים מוצגים על ציפיות לכריות, שמסמלות את הציפייה של האישה שבעורף שהאהוב יחזור מהמלחמה. הן מסמלות את הבית, המקום היציב, המוכר והאהוב, את האישה שמצפה את הכרית מדי יום ומחכה לאהובה שיחזור.
