אני עדיין רגילה לציין את המקום בו גרים הוריי כבית. כבר בגיל צעיר מאוד הגעתי להבנה שבית הוא לא המבנה עצמו אלא המקום בו נמצאים הורי. כל ילדותי עברה עלי בין ארצות ושליחויות שונות. עברנו דירה אינספור פעמים ובכל מקום הורי הם אלה שסיפקו את תחושת הביתיות והשלווה הנחוצה לחיינו כילדים. זה הספיק. הייתי ועודני ילדת בית, אני אוהבת להישאר בבית.
והינה אני, בתור אישה צעירה ועצמאית עוד מחפשת בבית הישן את מה שהוא כבר לא יכול לתת. אני מבינה שהעצבים והמחנק שאני חשה בעודי נמצאת בבית הישן מעיד על כך שלכאורה גדלתי והגיע הזמן לפרוס כנפיים ולהתחיל לחיות לבד, וקשה לי להפנים זאת. הרצון להתחיל לחיות חיים משלי ולגור לבד ללא הפרעה נלחם בצורך להישאר באזור הנוחות שלי, מוקפת באנשים מוכרים ואוהבים.
כל זה מעורר אצלי אינספור מחשבות ותהיות. כמו פס קול עובר בחיי החיפוש הבלתי מודע אחר בית כפי שהוא זכור לי. החברה לוחצת עלי להקים אחד בשלי ואני נקרעת בין רצונות סותרים.
אני מאמינה שאני לא היחידה שלא מוצאת את מקומה ונתונה בחיפוש מבלבל. הייתי רוצה לבטא את מה שאני מרגישה וממה זה נובע ולנסות להבהיר את המצב לעצמי ולסובבים.
בפרוייקט, בעזרת האיורים אני עומדת על המגוון היחסים והרגשות לבית שקיימים אצלי, ומייצרת כלים שיעזור לי ולאנשים במצבי להבין את המצב, לפתוח את השיח בינם לבין עצמם, לחקור מה בעצם יוצר את תחושת הביתיות וכיצד אפשר לשמור את זה איתנו בחיים ולהביא לבית העתידי.