בליל כ"ז באב תשס"ב 2002 היו אבי (אברהם יצחק), אח של אמי, ואשתו אביטל, בדרכם לביתם ביישוב עלי, עם בניהם יגאל ונדב. כשנסעו למרגלות היישוב, נורתה עליהם אש מצידי הכביש – "והנה רכב אש וסוסי אש"! – ופורחות ועולות נשמות אבי ואביטל לגנזי מרומים. בחטף, בפתאומיות נלקחו מאיתנו, משאירים אותנו עם בניהם, המומים ומזועזעים.
אבי היה מצייר מגיל צעיר. אנשים, סיטואציות, קריקטורות, ובעיקר נופים של ארץ ישראל. בפרויקט שלי אני עושה שימוש בציורים של אבי כשכבה ראשונה, ועליה מוסיפה שכבות נוספות של חיים ותקווה – במטרה להביא אותם ממצב של אובדן לעיבוד. מתוך כאב וגעגוע, עיסוק במה שהיה ואבד מאיתנו אך חי בתוכנו. בתפילה להיות ראויה ולהניב כוחות חדשים של עוצמה ותקווה למשפחתי ולחיים הממשיכים.
הפרויקט בא לענות על הצורך של חיבור האדם לעצמו. כבני אדם אנו מתהלכים בעולם כשבתוכנו זיכרונות וחוויות שעברנו. הגוף זוכר הכול, מי שגדלנו להיות בבגרותנו הוא ביטוי של הדברים שעברנו ונחרטו בנו.
אני מאמינה בחשיבות של חיבור האדם לחוויות העבר שלו. עיבוד החוויות יביא אותנו להיות אנשים טובים וסלחניים כלפי עצמנו וכלפי אחרים. המפגש עם העבר יכול להיות קשה, אך הוא עשוי להביא עימו פתרון, שלווה והשלמה.
כתבה 'בישראל היום' על הפרויקט
https://www.israelhayom.co.il/culture/art/article/14309216
