טליה הראל

הסתרה, סוד, צעקה חרישית – אלו הנושאים שמעסיקים אותי בעבודותיי. הם מגלמים מקומות של כאב אישי; אותם מקומות שבהם כבר אין לי מילים, ועליי להשתמש בדימויים או באנלוגיות שונות כדי לחשוף את הכאב המבקש להיחלץ ולמצוא מקום של מרפא ונחמה. דרך פעולות שונות אני בוחנת את הגבול הדק שבין האפשרות ללחוש ולדבר את הכאב, ובין הצורך להחביאו ולהשאירו כמוס ומוצפן. יש בי מתח בין הצורך לגלות, לשתף ולבטא ובין הפחד והרצון להסתיר, להחביא ולשתוק.
בשתי עבודות הווידאו אני מתעדת פעולות ומחוות גופניות מאחורי בד לבן ומעט שקוף. בעבודה אחת אני רוקמת בספירלה מילים שליקטתי מתוך תפילה שנהוג לומר על קברה של רחל אמנו וניסחתי מחדש בנוסח אישי שלי. אל דמותה של רחל אמנו אני מחוברת מאוד. משמעות שמה נגזרת מהמילה רחלה – כבשה, כמשמעות שמי, טליה, שהיא כבשה צעירה. סיפורה של רחל אמנו, שמסרה לאחותה את הסימנים בסוד ובסתר, מתחבר למקום שאני מבקשת לגעת בו ולחקור.
בעבודה השנייה אני מתעדת את עצמי רוקדת בתנועות גוף משוחרר לכאורה וחופשי, שניתן לראותו או לא לראותו מבעד לשקיפות הבד.
בעבודות פיסול הנייר אני ממשיכה את אותה תנועה סיבובית־סלילית באמצעות קיפולי הנייר שעליו אני רוקמת בעדינות בחוט אדום, כך שחלק מהמילים קריא, וחלקו, שנותר טמון בין הקפלים, סתום. הרקמה על הנייר זהירה ועדינה ומשמרת את אותו המתח – הרצון לומר מבלי להפר ולשבור את החומר ולגלות את הסוד.