טהר גיבר

יש לנו נטייה, אנושית, לתפוס את המוות כסוף הסיפור. סוף עצוב. כזה שמותיר אותנו ישובים כאובים ומכווצים על הספה בלי יכולת לקום.
מוות הוא אכן סוף. אך למרבה הפליאה והאירוניה, הוא גם פתח והתחלה – המשך של קיום.
באמצעות עלי שלכת, אני מבקשת בעבודותיי לגעת בנקודת פוטנציאל החיים שנושא איתו המוות, בתוך ניסיון להזכיר לעצמי ולזולת שהסוף אינו מוחלט. שהעלה הנידף והמתכלה הוא גם סיפור על התחדשות וחיים.
פעולה שהייתה חוויית גילוי מכוננת עבורי ואבן דרך משמעותית בתהליך היצירה, היא פעולת גריעת רקמות עלי שלכת. בפעולתי אני משוטטת עם מחט דקיקה לאורך עורקי העלה וגורעת את מה שביניהם – עד שהעלה כמעט שנעלם ואיננו. פעולת ההחסרה מתועדת בעבודת וידאו החושפת את משך הפעולה ושבריריותה.
מתוך פעולה זו נולדה עבודת חוטים המבוססת על צילומי צללים של העלים המוחסרים, המדמה רשת קורי עכביש דקיקה ומאורגנת. רשת זאת, המחזיקה מעט מן האנטומיה של העלה, היא כמו צעד נוסף לעבר הכיליון.
בראש עמוד הגבס מוטבע עלה שלכת הנראה בשלמותו רק במבט מלמעלה. הדימוי כמעט נעלם, אך קיים. נוכחותו מורגשת דרך הטופוגרפיה של הפסל שמרמזת על קיומו.
הקרקע כמו סופחת אליה את העלה המת, ועל ידי התפרקותו הוא מעניק חיים לעץ המתחדש.