חדר בהמתנה

מנחה: נדיה עדינה רוז

בעקבות אירועי השבעה באוקטובר ועד היום אני מוצאת את עצמי מתעסקת המון בתחושת הזמן, הריק, הנעדר. רבים מקרוביי, בני משפחתי וחבריי נלחמים. חלקם איבדו את חבריהם, או שיקיריהם נחטפו ועוד לא חזרו מהשבי. 

מתוך הרצון להישאר "שפויה" יצרתי את המרחב שישקף את תחושותיי באופן חזותי.

זהו מיצג אנושי שעוסק באלמנט הזמן – חדר בהמתנה שבו הזמן מצד אחד ממשיך, אך גם נעצר עבור כולנו, ללא ידיעה ודאית כיצד "נשוב", אם בכלל ובאיזה אופן, וזאת מבלי לשקף באופן ישיר את אחד הצדדים, במטרה לתת מקום לפרשנות. 

בחרתי ליצור חלל שבו תלויים זה לצד זה סקיצות ורישומים רבים בפחם של כיסאות שונים. חלקם מטושטשים, חלקם נופלים, קרועים, עשויים יותר או פחות במטרה ליצור תחושה של אי־נוחות, שחיקה ותהייה האם בסוף תגיע היצירה השלמה והגמורה. כל כיסא בנפרד משקף את האינדיבידואל, אך ההצגה יחד יוצרת את הקולקטיב. כל כיסא שונה באופיו ובסוגו, ולו במעט, וכך הם משמשים כדיוקנאות מרומזים.

הפחם משדר את חוסר השלמות, את הלכלוך, הכאב, הפגיעה. כל נגיעה בו יוצרת חותם. באופן טבעי קיים הרצון להישאב לנסות ולתקן, אבל על אף המאמץ היצירה אף פעם לא תהיה נקייה מטעיות. וכמו הפחם, אנחנו תקווה שכולם ישובו ויהיו כפי שהיו לפני המלחמה. אנחנו יודעים שלנצח יישארו הצלקות, למרות המסע לשיקום הגוף והנפש, ועם כל זאת אנחנו מחכים להם.

לצערי זהו הסיפור של כולנו, שמספר על שותפות הגורל הנוראית שאנו חווים בתקופה זו, ואני ממתינה יחד עם כל עם ישראל שכולם יחזרו הביתה, עכשיו!