המלחמה שפרצה במפתיע בשבעה באוקטובר עוררה בי רגשות רבים. הכאב העצום שחשתי בתוכי, והעיסוק היומיומי במתרחש במדינה, העלו בי תכנים שונים. בין היתר, העיסוק בשלם ובשבר, בשלם שאיננו מסוגל להכיל עוד וכן בצורך לשמר ולהנציח את שנותר חרף חמקמקותו של הזיכרון.
המחשבה על המציאות שהתערערה ברגע אחד, הובילה אותי לעסוק בקשר שלי עם סבתי חנה, חולת דמנציה, אשר בשנה האחרונה חלה ירידה משמעותית בתפקודה עקב היחלשות זיכרונה – דבר שהשפיע על הקשר שלי עימה, על אופי השיחות ועל תדירות הפגישות בינינו.
כחלק מפרויקט הגמר שלי הגעתי לעיתים תכופות לבית סבתי, שוחחתי עימה, שהיתי שםעם עצמי וכן אספתי חפצים שונים מביתה: חפצים שבזיכרוני היו בשימוש יומיומי וכיום נזנחו בארון או במגירה סגורה, וכן חפצים הדורשים פעולות בסיסיות שאין באפשרותה של סבתי לבצע.
בעבודתי יצרתי מיצב שמורכב מחפציה השונים של סבתי ובתוכו מוטמעים אובייקטים שונים שפיסלתי בניילון בועות (פצפץ). ניילון הבועות הוא מצד אחד חומר תעשייתי סינתטי, אך מצד אחר הוא משמש לאריזה, לשימור, לכיסוי ולהגנה. מדובר בחומר גלם שנושא בתוכו משמעויות רבות עבורי. חומר שאני עוסקת בו רבות פרקטית ומחשבתית בשנים האחרונות, בניסיון לשמר את מה שכבר נשכח ובמטרה להעניק לו משמעות חדשה.
*שם הפרויקט לקוח מתוך תפילת חנה, אם שמואל: "וְחַנָּה – הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ, רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ, וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה" (שמואל א, א).