בעבודתי יצרתי מיצב ציורי פחם המשלב הצבות וידאו.
מאז שהפכתי לאמא כל חיי השתנו. הלידה של בני יובל הפכה את חיי, הוציאה אותי מאיזון ואילצה אותי להיפרד מטקסים שניהלו את חיי. מאישה השולטת בחייה, אישה שמחשבת את התנועות שלה בצורה מוקפדת, פתאום אני "נתונה לחסדיו" של יצורון קטנטן.
בפרויקט הגמר שלי, שכותרתו 9372115, בעקבות המיקוד בבית שלנו, אני חוקרת מה נשתנה בי, מה משתמר מזיכרון התנועות הטקסיות שלי.
לפעמים אני מרגישה שאין לי מקום בבית. המרחב סוגר עליי. יום אחד פרשתי נייר על כל רצפת הבית וציירתי את הצעדים שלי. ניסיתי לעקוב אחרי התנועה שלי, למדוד מרחקים, להנכיח אותי על הנייר, ליצור מקום. מה המסלולים הקבועים שלי? לאן אני כבר לא מגיעה? מתוך הצורך לפעול, ביקשתי מבן זוגי לצאת ונשארתי לבד בבית, וכך נוצר לי מרחב ליצירה שלא היה לי כבר זמן רב.
בתוך מפת הבית המורכבת מרישומי הצעדים שלי, שתולות עבודות וידאו המתעדות פעולות שעשיתי במקומות שונים בבית. מילאתי חללים קטנים בנוכחות שלי, נותנת להם תכלית חדשה. בחדר האמבטיה מוקרנת העבודה משקעים. אני רגילה להתקלח על פי סדר פעולות מוקפד – מים, סבון, שטיפה, ושוב סבון ושוב שטיפה. רבע שעה בדיוק. אז ציירתי על קירות האמבטיה בפחם את אותן המתיחות שעשיתי לפני כל מקלחת כל חיי. דרך הרישום אני מנכסת לעצמי את המרחב בחזרה. אני מוצאת את השייכות והשליטה שלי על המרחב.
