אביטל וכסלר – המחלקה לאמנות
נקודת ציון
המונח "נקודת ציון" נושא בתוכו שכבות שונות של משמעות. הראשונה – נקודת צִיּוּן, נקודה גאוגרפית, שמסמנת מקום במרחב, בין האנכי לאופקי, ומאפשרת התמצאות. השנייה – נקודת צִיּוֹן, כשמה הנוסף של העיר ירושלים, ושבדומה ל"בת ציון" המופיעה במקורות, מוזכרת בתורת הסוד כנקודה נקבית, עמוקה ונסתרת. ולבסוף מונחת שכבה פואטית, הרואה את המרחב התהליכי הפנימי כמפה אישית שעליה מופיעות נקודות ציון משמעותיות. כמו אלה המתגלות ברגע הזה: הבשלת יצירת אמנות לאחר תהליך מתמשך, סיום לימודים והכשרה מקצועית, וכן רגע ההתגלות של העצמי – כנקודת ציון שדרכה כל אחת מהיוצרות מבינה את העולם ומשמיעה בו קול ייחודי.
הבחירה להציב את התערוכה בבית רשות העתיקות האמון על גילוי, שימור וחשיפה של אובייקטים חזותיים שנוצרו בארץ לאורך הדורות, ממקמת את עבודות האמנות העכשווית המוצגות בה על רצף יצירה היסטורי קדום המתמשך עד זמננו. המפגש בין הארכאולוגיה והאמנות מאפשר להישיר מבט אל אותו דחף אנושי ליצור אמנות שימושית או אמנות גבוהה, לעצב את סביבת המחיה ולהוסיף לה יופי ומשמעות בעמל ובמסירות, ולהותיר חותם בעולם. במבנה הבנוי כתל ארכאולוגי, שהגישה אליו מתחילה בשכבת העכשיו ולאט לאט יורדת מטה אל בטן האדמה, הצבת העבודות בקומה 5- הופכת אותן לממצאים שכאילו חיכו בבטן האדמה להתגלות ושיש להתבונן בהם בתשומת לב.
רבקה סקולניק ואביטל גולדבלט נזכרות בדימויים שליוו את ילדותן, בטעמם המר־מתוק, ויוצרות אותם מחדש בטכניקות ובחומרים חדשים. בהתבוננות חומלת אך מפוכחת הן מארגנות מחדש את הזיכרון ומשכתבות את הסיפור כך שיתאים להן ולתהליך ההתבגרות שעברו.
אלישבע מיימון ואבישג קלינג־אלבו מתבוננות דרך שאלות של זיכרון והנצחה בנופי הארץ, וכמו אחרי רעידת אדמה, בונות את המקום מחדש בהתאם למציאות שהשתנתה. מציבות את הפער וקושרות את הקשר בין המפה הממשית למפת החזון. במהלך דומה, שרה בניטה מעוז מביטה בתבנית הנוף שהכירה כל חייה ומגלה בו צדדים שנעלמו מעיניה. באמצעות פיסול וציור היא מנסה לעצב אותו מחדש, ומבקשת להחיות ולרפא בו את מה שאולי כבר הסתיים או התיישן.
עדן וולפגור ויסכה מרקוביץ' מתבוננות באופנים שונים בחוויית האימהות, שבאופן יסודי מחייבת לפנות חלל, לנוע בין התבטלות להחזקת צורה וגבול, ושגורמת להן להגדיר מחדש את ההפרדה בין שכבות המציאות, הגוף והתודעה – בין שמדובר בקשר קונקרטי בין אם לתינוק, בקשר בין הבורא לברואיו, או בין האור לכלי.
דליה פרידמן ושירה גימני עסוקות בשאלות של יופי ושבריריות, בין המתרחש בפנים ובחוץ, ומחפשות לחשוף רגישות ופגיעות אנושית, בין בשימוש בפיסול מחומרים עדינים ובין בחיפוש של תת־מודע בחלונות הראווה, וזאת תוך אלמנט של פתיינות והקפדה אסתטית.
שירה יחיא ורוני כהן נמיר מביטות על אידאות גדולות שקשורות באהבה ובזוגיות ומודדות את היחס בין החזון למציאות. שירה מתבוננת במודל של אהבה משפחתית וזוגית שיש בה הקרבה ומסירות יוצאות דופן, ורוני מתבוננת ברעיונות תנ"כיים ואחרים דוגמת הנסירה, קריעת ים סוף והכרובים ויוצרת להם פרשנות עכשווית.
אלומה גיאת ונטע תמיר יוצרות שתיהן מרחב חלופי. אצל אלומה מדובר בציור ריאליסטי עד כדי כך שהוא כולל אדמה ממשית, שהיא יוצרת ממנו נוף קולאז'י ומדומיין שמערב אתרים, דמויות ונקודות מבט שונות ומייצר קו אופק חדש, ואילו אצל נטע מדובר במרחב אפוקליפטי, חלומי או טקסי שבכוח החירות האמנותית הופך את השחור ללבן ואת החושך לאור, כפעולה שמכוונת להשפעה על המציאות.
כמעין קו שבר סורי־אפריקאי של מציאות החיים בישראל, אם נחפור מעט, נגלה מתחת לשכבה הראשונית את אירועי השבעה באוקטובר 2023, תאריך שהוא עצמו נקודת ציון חדשה ובלתי הפיכה בתולדות חיינו כאן. השינויים שחלו בעקבותיו מופיעים בגלוי או בסמוי ברבות מהיצירות, בדמות התמודדות עם אובדן ואבל, עם שירות מילואים ממושך של היוצרת או של בן הזוג, עם שבר אמוני, עקירה או טראומה הן במובן האישי והן במובן הפוליטי או הלאומי. לצד כל אלה מופיע ביצירות חיפוש אופטימי ועיקש אחר תיקון, ריפוי ותקווה.
רבות מהיוצרות בתערוכה רואות את התהליך האמנותי שלהן לאורך השנים כחלק מחיפוש רוחני או דתי שמאפשר לשאיפת הקדושה שלהן לבוא לידי ביטוי, והופך את עבודת האמנות למעין כוונה או תפילה מעשית. במקורות קבליים נקודת ציון מזוהה כנקודה שקשורה לממד הנקבי של הא־לוהות, מעין "רחם" קוסמי, מרחב של קיבול, הבשלה, מימוש והשפעה. בתורת הראי"ה קוק היא מוזכרת כנקודה תשתיתית של חיות עמוקה, שממנה מתפתחת המציאות כולה, כלומר מדובר בנקודה שהיא מחד גבוהה ונסתרת, מעין ירושלים של מעלה, כזו שהיא הבטחה עתידית, אך מאידך היא מצויה בחיבור הפשוט לגוף ולחיים. נדמה כי היוצרות עומדות ופועלות ממש בנקודה הזו.
לסיכום, בתערוכה נפגשות התנועות בין האנכי לאופקי, בין הקונקרטי למופשט, בין הפאתוס והאידאולוגיה לחומרי החיים הפשוטים והמתכלים, בין הקשר לאדמה ובין הקשר לשמיים, ומהמפגש הזה נולדת יצירה נשית, עכשווית ומקומית, שמצליחה להחזיק בו־זמנית שאלות כנות, ספקות, אמונה ותקווה.
אביטל וכסלר, אוצרת
ג׳ודית אניס – המחלקה לתקשורת חזותית
עומק השטח
זו השנה השנייה שתערוכת הבוגרות של אמונה, המכללה האקדמית לאמנויות ועיצוב, מתקיימת בצל המלחמה. מילות פתיחה אלו משוועות לחזרתם של כל חטופינו הביתה ולשלומם של כל חיילינו. התערוכה המוצגת לפניכם בקריה הלאומית לארכיאולוגיה בירושלים, מציגה את עבודותיהן של הסטודנטיות במחלקות לאמנות ולתקשורת חזותית, רגע לפני שישתלבו בתחומי ההוראה, האמנות והעיצוב בארץ.
התערוכה 'עומק השטח' מאגדת מגוון של עבודות גמר המשקפות שילוב של חדשנות לצד מורשת, ומעלות סוגיות מההוויה הישראלית העכשווית הנבחנות דרך ערכים של אמונה ונקודת מבט נשית. בנקודת המפגש שבין האקדמי לאישי ובין המסורתי לחדשני, מבטא כל פרויקט את עולמה הייחודי של הסטודנטית וחושף את כישרונותיה שטופחו במהלך הלימודים.
חלק מהפרויקטים משלבים בין סוגיות כלליות של זמן ומקום, חברה ותרבות, עם סוגיות פרטיות ואישיות: כך למשל, לצד אפליקציה העוסקת במחזור נשי והלכות נידה, ניתן למצוא ספר שירה תימני עתיק (דיוואן) בעיצוב מחודש; ביטויים חזותיים להתמודדות עם דמנציה; כריכות קומיקס המספרות את ההיסטוריה הישראלית מזווית אמריקנית ותרבות של גיבורי על; אפליקציה לעזרה והתנדבות בקהילה עבור משפחות המילואים; סרטי אנימציה העוסקים בהתמודדות בטראומה; אפליקציה לניהול הליכים רפואיים; משחקי קופסה העוסקים באתגרי הזוגיות וההורות; כלי מטבח מעוטרים המנגישים את חוכמת המטבח הישראלי; פונט ישראלי המגיב לגלי הקול; מחוות הנצחה לחיילים שנפלו בקרב; פונט חדש שעוצב במיוחד לזכרו של חייל שנפל, והרשימה עוד ארוכה.
בכל פרויקט באה לידי ביטוי השקפה ייחודית היונקת מערכים מסורתיים בעידן של שינויים מתמידים. העמדת התוצרים המגוונים זה לצד זה מציגה בפנינו תמונה מרהיבה של עתיד שנוצר מתוך הישענות על ההווה ושיח עם העבר. עבודותיהן של הסטודנטיות מהוות לא רק ביטוי חזותי לגיבוש זהות מקצועית פרטית, אלא גם מפנות זרקור לנושאים הקשורים לזהות הנשית על מורכבותה, כזו המחברת בין עולמות ויוצרת שפה חזותית עשירה ומגוונת.
התערוכה מעניקה הצצה לדור הבא של מעצבות ויוצרות ישראליות, שמביאות לידי ביטוי קול נשי אותנטי בעל עומק, תבונה, יצירתיות ותעוזה. המבקרים והמבקרות מוזמנים לפסוע בין העבודות ולהתרשם מהאופן שבו היוצרות חושבות ומתרגמות את חוויותיהן, ערכיהן וחזונן לשפה חזותית עכשווית, רלוונטית ומעוררת השראה.