יונתן אולמן – המחלקה לאמנות
נבואה
התערוכה "נבואה" מציגה מבחר מתוך העבודות של עשרים וחמש הבוגרות שסיימו את לימודיהן במחלקה לאמנות של אמונה, המכללה האקדמית לאמנויות ולעיצוב, בשנת 2026.
התערוכה מוצגת בבניין ליידי דיוויס בקמפוס גבעת רם של האוניברסיטה העברית, אשר שימש בעבר כספרייה הלאומית של ישראל, ועתה משמש כחלל תצוגה של אמנות.
בתוך כך נציין את היצירה האייקונית "חזון ישעיהו" – ויטראז' עצום־ממדים שיצר מרדכי ארדון, המוצב בכניסה לחלל המיתולוגי הזה, וכמעין אתר עלייה לרגל מקבל את פניהם של המגיעים למקום, ובהתאם, משרה את רוחה של היצירה על הכניסה לתערוכה ועל החוויה שלנו כצופים בה.
מבחר הפרויקטים המוצגים בתערוכה קטן מלהכיל את כלל התהליכים שהמציגות בה עברו במהלך ארבע שנות לימודיהן, תקופה שהייתה מלווה בכמה מהאירועים הדרמטיים ביותר שידעה החברה אנושית בכלל, והחברה הישראלית בפרט.
הציטוט המפורסם המיוחס לווינסטון צ'רצ'יל, שלפיו כשנדרש לקצץ בתקציב התרבות לטובת מאמץ המלחמה ענה: "אז בשביל מה אנחנו נלחמים?", הוא למעשה אגדה אורבנית. היסטוריונים וארכיונאים מאשרים כי צ'רצ'יל מעולם לא אמר או כתב זאת. עם זאת, להרגשתי, עצם קיום התערוכה הזאת כנגד כל הנסיבות הקשות שליוו את הסטודנטיות המציגות במהלך שנות לימודיהן, טוען בדיוק את זה. אני מוריד את הכובע בפניהן על האומץ והתעוזה לקיים את התערוכה הזאת חרף הנסיבות הבלתי אפשריות הללו, ומייחל שבמחוזותינו תהיה היכולת לשמוע את מה שהן אומרות בקולן – עיסוק קולקטיבי אינטנסיבי ועמוק בשאלות על אודות "בית" על כל המשתמע מכך – הבתים שבהם הן גדלו, היציאה שלהן מהבתים הללו לחיים משל עצמן, נישואין, בניית משפחה, ילודה, הורות והתפקיד (בין היתר המגדרי) שכל אחת מהן מאיישת בתוך המערך הזה. כל אלה לצד שאלות קיומיות גדולות על הבית הלאומי שבו אנו נמצאים, ועל ההתמודדות של כל אחת מהן עם הסבל שהשנים האחרונות הסבו. לבסוף, הן אף מגדילות לשאול על האפשרות לשמור על אמונה בתוך כל הכאוס הזה.
במעמד זה אני מבקש להודות.
ראשית, לסטודנטיות על כך שבטחו בי, ואפשרו לי להכיר את עולמן.
שנית, לאחת והיחידה יהודית-אובדל־מנגיסטו, ולאהרון צבי ויתר הצוות הטכני שעזר להקים את התערוכה, על כך שנרתמו במלוא העוצמה וסייעו בכל שלב בדרך כדי להבטיח שהתערוכה תתקיים על הצד הטוב ביותר.
לבסוף, אני מודה מעומק ליבי לעדנה אוחנה, מנהלת המחלקה לאמנות של 'אמונה' המכללה האקדמית לאמנויות ולעיצוב, על ההזמנה לאצור את התערוכה הזו, על ההזדמנות ללוות את מקבץ הסטודנטיות הללו ברגעים הקריטיים שבהם הן הופכות מתלמידות לאמנות – לאמניות.
אני מאחל לכל אחת ואחת מכן שהתערוכה הנוכחית תנבא את המשך הדרך עבורכן, ומקווה ומחכה להיפגש איתכן בצמתים כאלו ואחרים במהלך הקריירה שלכן.
בהוקרה,
אוצר התערוכה, יונתן אולמן