שלומית ברויר – המחלקה לאמנות
דלת וסוגר
בין שהדבר נובע מצוק העיתים ובין מהעובדה שמדובר בבסיס מכריע בהוויה האנושית, מוטיב הבית כחומר וכאידאה נוכח במובהק בתערוכת בוגרות המחלקה לאמנות במכללת אמונה; ואחת היא אם העבודות עוסקות במגונן או במאוים האל־ביתי, בזיקתו לפירוק או שמא לתיקון. כפיפותו של הבית כיחידה אורגנית מובנית לסייגים, לחוקים ולאינטראקציות חברתיות־כלכליות־תרבותיות כמוה ככל מבנה מוסדי אחר במיקרו ובמאקרו כאחד.
מוזיאון אסירי המחתרות, האכסניה המארחת את הבוגרות ואמנותן, אוצר בתוך גלגוליו ההיסטוריים את הדואליות של מרחב ששימש בשלהי המאה ה־19 כמשכן מסוגף לאירוח צלייניות רוסיות, והוסב במהלך השלטון המנדטורי לבית הסוהר המרכזי הבריטי בארץ; המושג "הכנסת אורחים" בהוראתו האתית הבלתי מותנית, המציעה למזדמן קבלת פנים ללא תנאי וללא משוא פנים, מומר לפיכך למופעו הפוליטי, המגדיר לצד הזכויות גם את התנאים המגבילים והחובות – ומי שאינו עומד בחובות, גם אם אלגורית, איום הכליאה מאחורי סורג ובריח מרחף תדיר מעל ראשו.
מונח הכלאיים "בית סוהר", כמוהו כ"בית חולים", "בית ספר", "בית משפט" וצירופי לשון דומים, מטמיע את מושג הבית והאידאה שהוא אוצר בחובו – חופש ומחסה – בתוך מרחב שבסיס מהותו משעבד ומרסן את נתיניו לחוקיות חובקת־כול. סמיכות זו, שבה הנסמך מייצג את הבית, בסיס הקיום האנושי, ואילו הסומך את מדכאו – משקפת לכאורה עולמות מוסדיים סותרים, המבנים אגב כך ישות עצמאית אלמותית שמעניקה לרעיון הממשטר משנה תוקף חברתי־תרבותי.
בכל אחד מאיברי התערוכה לכדו האמניות הצעירות סיפור אוטונומי על זהות ביתן ואורחות חייהן; מנעד העלילות רחב ומקבץ זה לצד זה פרגמנטים של חוויות אישיות שנאמרו או שהושתקו, בתים שפורקו, טבע דומם וחפצים שהפכו לסוכני זיכרון להשכחת ההעדר, ובה בעת דיאלוג ופולמוס עם הבית כאתר לאומי־פוליטי טעון. ייתכן שמעמדה האונטולוגי המיוחד של יצירת האמנות והחוויה האסתטית סייע ליוצרות לחרוג מהכפיפות לחוקים ההטרונומיים של המציאות עצמה, ולבנות בתוואי התערוכה מסע אישי משלהן, מסע שאליו מוזמנים הצופים להצטרף בצעידתם הלוך ושוב, ולתקף בתוך כך את תכניו בביקורם בבתי התערוכה.
כותרת התערוכה נגזרה מאמצעי אמנותי בשירת ימי הביניים, הקושרת בין בתי הטקסט ובין התצורה האדריכלית: בכל בית דלת וסוגר – שני פתחיו של הבית: הכניסה והיציאה, ודרכן עובר רעיון אחד מהודק.
שלומית ברויר, 2024
עדי אנג'ל – המחלקה לתקשורת חזותית
דלת וסוגר
כל בית מתחיל בדלת ומסתיים בסוגר, כניסה ויציאה, התחלה וסוף, שדרכם עובר רעיון אחד.
חוויית היצירה נובטת מתוך הבית. זוהי הוויה של פעולה מתוך המרחב הפנימי והאינטימי ביותר. מעצב תמיד יהיה מושפע מהמקום שבו גדל והתחנך, מהתרבות שבתוכה הוא פועל ומהמציאות שבה הוא חי. תפקידו של המעצב להיות המתווך, מי שפועל מתוך עולם יצירתי פנימי אך מחויב לתקשר את העולם החיצוני למתבונן, תוך ניסיון ליצור קרבה, אהבה ומשמעות בעולם חסר משמעות, וסדר בעולם של כאוס.
בין הדלת והסוגר נמצא מִפְתָּן – סַף, הוא הקורה התחתונה של הפתח. שתי הדפנות המאונכות לו מכונות בלשון המקרא מְזוּזוֹת, והקורָה שמעל – המקבילה לסף – נקראת מַשְׁקוֹף, שכן היא המשקיפה מלמעלה, הן פנימה והן החוצה. העמידה על המפתן, על הסף, תחת המשקוף, היא הבסיס ליצירתו של המעצב, שכן גם המעצב עומד על המפתן בנקודה שבה מסתיים חלל אחד ומתחיל חלל אחר. סף הדלת, החלק התחתון של מסגרת הפתח, הוא ניגודו של המשקוף, אן תפקידו של המשקוף להשקיף, מתפקידו של המעצב לנקוט עמדה.
במהלך ארבע שנות הלימודים שלהן במחלקה לתקשורת חזותית לומדות הסטודנטיות כי בכוחו של העיצוב לא רק לשקף ולתווך את המציאות שאנו חיים בה, אלא אף לשנות אותה. בוגרות המחלקה נוקטות עמדה ומביעות את עולמן. בארבע שנות הלימודים חוו הבוגרות מציאות אינטנסיבית ומשתנה באופן תדיר. הן חוו את הקורונה והסגרים, ובשנתן האחרונה מלחמה, שאין אנו רואים את סופה עדיין. הן משקיפות על המציאות ומתווכות אותה בפרויקטים השונים: ערך הבית בא לידי ביטוי בהכרת הטוב והמשפחה שלמדנו להעריך בימי הסגר הקשים; כוחן של הרשתות החברתיות בעיצוב התודעה, בבנייה והריסה של חברה ותרבות; הקניות ברשת; החיים לצד טרור וחוויות האובדן – כל אלו באים לידי ביטוי תוך שיקוף מתמיד של הבית שבו גדלו ושעל סיפו הן עומדות, על המפתן.
עדי אנג׳ל
ראש המחלקה לתקשורת חזותית