בשנים שלפני עלייתי ארצה, משפחתי ואני היינו מבקרים בישראל בקיץ, כדי לפגוש משפחה וחברות. מהטיולים האלה מילאנו אלבומים בתמונות ובזיכרונות מהכיף שחווינו בארץ ישראל. התמונות האלה לא היו מושלמות; הן צולמו בתקופה שבה היינו מצלמות רגע אחד או שניים בלבד, ובכל זאת הן מלאות בשמחה ובפליאה.

אחרי שעליתי לארץ, הקסם דעך לזמן מה. התקשיתי עם השפה והתרבות, והתגעגעתי מאוד לחברות ולמשפחה שהשארתי מאחור. איפשהו בדרך, שכחתי את כל הדברים הקטנים שגרמו לי להתאהב במקום הזה מלכתחילה.

עם הזמן התחלתי לגלות מחדש את הפלאים הקטנים. בשנים האחרונות אני מתחברת שוב לחלק הזה שבי, לילדה הקטנה שאהבה את ישראל ללא היסוס, שנשבתה בקסם שמגדיר את הארץ. 

הפרויקט הזה הוא החיפוש שלי אחרי הילדה חסרת פחד והמדמיינת שהייתי. התצלומים ששימשו השראה לציורים בתערוכה משקפים את חוסר השלמות של החיים: חלק מהדימויים שרופים, אחרים כהים כל כך עד שלפעמים קשה להבחין במה שנמצא בהם. בכך עוסקת התערוכה – ביופי שבחוסר השלמות ובאומץ לחיות אותו.

בחרתי להשתמש בטושים – מדיום שלעיתים נתפס כילדותי – ודרכם פירקתי את התמונות לצורות ולצבעים. כך, קו אחר קו וצבע אחר צבע, אני מנסה להבין את המסע שלי ולשחזר את הזיכרונות היקרים לליבי.

התערוכה הזו מגלה את השזירה בין הפנטזיה והמציאות בארץ ישראל – מרחב שבו נפגשים געגוע, נוסטלגיה וחוויה חיה. היא בוחנת כיצד ישראל של דמיונות הילדות שלי משתלבת עם המציאות המורכבת, היפה ולעיתים המאתגרת של הבית שאני מכירה כיום.

הפוסט אביטל גולדבלט הופיע לראשונה ב-מכללת אמונה.

הימים ימי מלחמה. במלחמה יש חורבן. ביצירתי אני מנסה להציע נקודת מבט אמונית על המתרחש. מבט שמסתכל אחורה, על החורבנות שכבר עברנו ועל התיקון והבנייה שצמחו מהם, מתוך תקווה לראות בהווה איך הכאב שאנו חשים עכשיו בונה תשתית רחבה יותר, שמקדמת אותנו לבנייה העתידית הגדולה מכול – בניית בית המקדש.

בשדה הקרב בשעות החשכה הלוחמים נדרשים להרכיב מכשיר לראיית לילה המאפשר להם לראות בחושך. כדי לראות את הצמיחה שאנחנו עוברים בתקופה חשוכה זו, גם אני מנסה להרכיב משקפיים כאלה. המבנה שיצרתי בנוי לפי תוכנית הבנייה של בית המקדש השלישי, עשוי מגבס ונתמך בעצים, צבעו הירוק מדמה את המבט הנשקף ממשקפת הלילה.

את החומרים המעידים על חורבנות העבר והצמיחה מהם, אני דולה מהבית של סבי וסבתי ז״ל, שהיו ניצולי שואה. הם בעצמם חוו חורבן, והפריטים מעידים על הצמיחה והתקומה שלהם מתוך השבר. לצד אלה אני משתמשת בחומרים ובדימויים בני זמננו, ובמיוחד תמונת בית הכנסת בגדיד שבגוש קטיף תובב"א, העומד על חורבותיו, שאחי שלח לנו מתוך הלחימה בעזה.

בית כנסת הוא מקדש מעט. יסודותיו העומדים על תילם של בית הכנסת בגדיד משתקפים
כחזון העצמות היבשות – מתעתעים בין חורבן לבנייה.

הפוסט אבישג קלינג אלבו הופיע לראשונה ב-מכללת אמונה.

הפוסט אוראל קלבו הופיע לראשונה ב-מכללת אמונה.

לפני כשלוש שנים אובחנתי עם סרטן הלימפומה, ועברתי מסע של טיפולי כימותרפיה. מרגע קבלת האבחנה התמודדתי לא רק עם הטיפולים, אלא גם עם התחושות המורכבות שהתלוו אליהם: פחד, חוסר ודאות, תשישות פיזית ורגשית.

מעבר לכאב הפיזי ולתופעות הלוואי, הכביד עליי העומס שהתלווה לטיפולים: פגישות, בדיקות, תורים לרופאים ותרופות. בתוך כל זה, הבנתי איזה תפקיד משמעותי יש לנפש שלי בתהליך ההחלמה. רגעים קטנים של שלווה נתנו לי כוח להמשיך. החוויה האישית שלי הובילה אותי ליצור כלי שיקל על חולים אחרים במסע הזה. האפליקציה תאפשר למטופלים תחושת סדר ושליטה, ותזכיר להם לדאוג לעצמם.

המטרה של CareLife היא להיות חבר תומך ומנחה עבור חולי סרטן ולסייע בניהול היום בצורה מסודרת.

הפוסט אילה חרלפ הופיע לראשונה ב-מכללת אמונה.

בעבודה זו מתלכדים חלקי נופים שונים לקו אופק אחד מתמשך. הציור מורכב מצירופים של צילומים ממספר מקומות בארץ מנקודות מבט שונות. כמו בהתבוננות בטבע שבה העין נעה בין קרוב לרחוק, בין פרטים קטנים על פני השטח לקווי האופק הכלליים, כך גם כאן, המבט הפונה מטה אל האדמה מתחבר אל המבט הצופה למרחק, אל העמק וההר, הקרוב והרחוק, שמרכיבים יחד את הנוף.

הציור מתאר קו נוף שמחבר בין כמה מקומות בארץ: חורבת בריכות שבמגדל עוז, הר קרני חיטין שבגליל התחתון והר הסרטבה המשקיף על בקעת הירדן. כל אחד מהמקומות האלה נושא בתוכו סיפור היסטורי, לעיתים גלוי ונוכח, לעיתים נסתר. חלק מהדמויות שבתוך הנוף פאסיביות־מתבוננות, וחלקן חוקרות אותו או חופרות בו. לעיתים הן מצטיירות כקטנות מול הטבע הרחב והנצחי, ולפעמים הן נדמות כאלה שמובילות את מהלך הסיפור.

בכל מקום שבו נעמוד בארץ ישראל, יתברר כי האדמה תחתינו מורכבת משכבות של היסטוריה, של חיים ומאבקים. כך, בפנייה מטה אל האדמה, נוצר מבט שמהדהד את העכשיו מול אז.

הפוסט אלומה גיאת הופיע לראשונה ב-מכללת אמונה.

פונטים פרמטריים מאפשרים שליטה רציפה במאפיינים של הפונט, כמו משקל ורוחב, באמצעות צירים משתנים. במקום  לבחור גרסאות קבועות מראש (כמו "Regular" או "Bold"), ניתן להזיז את הפונט בין נקודות ביניים לאורך סקאלה,  ולכוון אותו במדויק לפי הצורך. 

פונט תזמורת נע על ציר שבין משקל דק וצר לבין משקל עבה ורחב. הוא משלב אותיות בעלות מבנה פשוט ומוכר עם  אותיות בעלות פרטים צורניים חריגים מעט, ובכך נוצר איזון בין קריאות לאופי עיצובי. פונטים הם כלי עבודה בסיסי של  מעצבים, ובדומה לאביזרים שמשלימים הופעה, גם כאן, כל תוספת למאגר מעניקה עוד אפשרות ביטוי. 

בתערוכה יוצג הפונט כעמדה אינטראקטיבית שמגיבה לעוצמת הקול של המשתמש: קול חלש יציג משקל דק, וקול חזק  יציג משקל עבה. כעת מתבהר הקשר לשם הפונט, ׳תזמורת׳, וכן  הרעיון שהפונט מגיב לסביבה כמו כלי נגינה או שהוא  כלי אחד בתוך קומפוזיציה דינמית. 

המחקר לקראת הפיתוח כלל בחינה של מבנים טיפוגרפיים בפונטים סנס־סריפיים, עם התמקדות בפונטים עבריים מסוג זה. 

הפוסט אליהו מנחם לרנר הופיע לראשונה ב-מכללת אמונה.

רגע אחד הזמן נעצר.
השמיים נופלים על הארץ
והארץ עולה בסערה השמיימה.
אנשים רצים לברוח, אנשים רצים להציל
נופלים על האדמה ועולים אל מתחת לכיסא הכבוד
ניצוצות גבורה, חבלי משיח הנה זה בא
מרחוק קולות תפילה
שישו ושמחו בשמחת תורה
מעגלים
מעגלים
רוקדים סביבה
שבע הקפות, להפיל את החומות,
חומות הלב, חומות הגבול וההגנה ,
ודם בדם מתערבב, מזרח למערב מתקרב
יד ביד להציל, לשמור ולהגן
על עמך על ישראל
כי אנו עמך ואתה אלוקינו
יושב מרומים יודע קץ הימים
ארץ פרושה לפניך, שמיים וים
עזור לנו להביט משם, הראה לנו ארץ מן השמיים
שא אותנו על כנפיך, כנפי השכינה,
שכל העקלקלות נתחברו לטובה,
הדרך אל הגאולה

הפוסט אלישבע מימון הופיע לראשונה ב-מכללת אמונה.

הפוסט אמונה צפתי הופיע לראשונה ב-מכללת אמונה.

מטרת האנימציה שיצרתי היא להראות שהטראומה תמיד שם,
היא חלק מאיתנו, אבל אפשר למצוא דרך להתמודד עם
האתגרים שהיא מביאה ולצמוח מהם.
לפעמים, כל מה שצריך כדי להתחיל לראות את העולם אחרת
הוא אדם אחד שמוכן באמת לראות אותנו-
לא את מה שעברנו, לא את הצלקות שלנו, אלא אותנו כפי שאנחנו.

מישהו שלא מנסה לשנות אותנו, שלא מתייחס רק לעבר שלנו,
אלא פשוט מקבל אותנו כמו שאנחנו. החיבור הזה,
היכולת להרגיש שרואים אותנו באמת, יכול להיות הצעד הראשון
החוצה מהמקום שבו אנחנו תקועים.

הוא יכול לעזור לנו לראות שגם אחרי כל מה שחווינו, עדיין יש בעולם יופי, עדיין
יש מקום שבו אפשר להרגיש בטוחים, עדיין אפשר למצוא חיבור אמיתי.

הפוסט אסתי רוט הופיע לראשונה ב-מכללת אמונה.

באופן זה נוצר בעבודה חיבור אישי בין ההיסטוריה האמריקנית וההיסטוריה הישראלית. כמי שעלתה לארץ בגיל צעיר, חוויתי בו זמנית את התרבות האמריקנית והתרבות הישראלית, והתאמתי את עצמי לכל אחת מהן מבלי לוותר על רעותה. לעתים אני מרגישה כאמריקנית המחופשת לישראלית ולעתים המורשת הישראלית שלי ברורה עד כאב. ההשראה לפרויקט הייתה אוסף חוברות הקומיקס האמריקני של אבי, בעוד המבט ההיסטורי שלי הוא יהודי וישראלי ביסודו. 

הפרויקט מתאר את מיזוג התרבויות ועושה שימוש בתרבות האמריקנית כעדשה שדרכה אני מתבוננת בתרבות הישראלית. הייתי רוצה שהמאורעות והתקופות יתארו באופן מדויק את התחושות הכלליות וההשלכות של ההיסטוריה שלנו, במיוחד באלה שבהן מעורבת משפחתי הנרחבת. אני מקווה שמבט דואלי זה יוצג באופן אומנותי ובטוב טעם בפרויקט הסופי, ושכל אדם עם חוויה דומה ימצא בו משמעות.

הפוסט בתיה ב"ק הופיע לראשונה ב-מכללת אמונה.