מטרת הפרויקט היא לתת חלון הצצה לעולם של הגבוהים, הפרויקט שלי בא להראות לאנשים מן זווית הסתכלות על העולם ועל הסובב אותנו בצורה קצת שונה וגבוהה יותר מהנורמה. 

ולהמחיש לצופה את "חוויית" הגובה אצלי ואת נקודת המבט שלי על העולם. בצורה הומוריסטית מינימליסטית וצבעונית.

"מה שרואים משם לא רואים מכאן".

הפוסט אביגיל בוחניק הופיע לראשונה ב-מכללת אמונה.

עבודה זו עוסקת בטבע ובתכונותיו הסובבות סביב אקראיות, דינאמיות וכוח מתפרץ, אל מול שאיפתו התמידית של האדם להשליט סדר ולארגן את המרחב שלו לפי רצונותיו וצרכיו. ההליכה בין מרחבים טופוגרפיים חשופים כמעט (הנראים כמודלי תכנון) שעליהם מתפשטים איי טחב, רגע לפני שיד האדם הטביעה בהם את חותמה, עוד בטרם נעשתה בהם כל התערבות חיצונית, מעלה שאלות רבות בדבר הפעולה היזומה, המכוונת, אל מול הזרימה הטבעית חסרת הרסן והכללים הטמונה במהותו של הטבע. מרחבים טופוגרפיים תלת־ממדיים אלו של נוף דמיוני מהונדס יוצרים תנועתיות נופית מוקפדת, בעוד הצמחייה המשתרעת עליהם מבטאת את אורגניות הטבע. ניגודים אלו מקיימים בעבודה מערכת יחסים הרמונית מחד, ומערכת מורכבת אשר כל אחד ממרכיביה מאיים לשלול את קיומו של האחר מאידך.

הפוסט אביה כהן הופיע לראשונה ב-מכללת אמונה.

אני מייצרת ערכה, המנסה לתת את הכלים המותאמים והמונגשים לאישה ולדרך עבודת ה' הנשית הייחודית.

מתוך ההבנה שהרבה פעמים נשים לא יגיעו לבית הכנסת להתפלל – הן מתוקף היותן אמהות ועסוקות בבית, והן מתוך כך שיעדיפו תפילה יחידנית – ייצרתי מחזור יום כיפור שמותאם לתפילת יחיד ולתפילה נשית, ועוד עזרים ונספחים שיתנו ביטוי לאווירת יום כיפור וימים נוראיים.

בין הנספחים: חוברת שירי סליחות, פנקס כוונות – לכתיבת שמות, בקשות, תחינות ותפילות, כוס לשיעורים – עם סימון מותאם למי שצריכה לשתות לשיעורים במהלך הצום (בעקבות מחלה, הריון, הנקה, או כל הנחיה רפואית אחרת), סימניה עם תוכן המחזור לעזרה בניווט בעת התפילה.

הפוסט אור אלפי הופיע לראשונה ב-מכללת אמונה.

המיצב כולל חורי הצצה ועבודות וידאו ממוסגרות המתכתבות עם יצירות מופת של תולדות האמנות. יצירות כמו "תרדמת התבונה מולידה מפלצות" של פרנסיסקו גויה, טבע דומם פלמי או "הרחוב הקטן" של יאן ורמיר מעלות דיאלוג בין חוץ לפנים, בין מעשה היצירה לכוונתו הפנימית של היוצר ובין זמן למרחב.

חורי הצצה בקיר מעניקים הזדמנות לבקר במרחב מיניאטורי מפוברק. ההתבוננות פנימה חושפת עולם פנימי הסמוי מן העין, עולם אשלייתי המתרחב מעבר לגבולותיו. נוצרת תנועה בין אמת לבדיה, בין גלוי לנסתר, ובין אזור מוכר ללא ידוע. המעבר בין עבודות הווידאו הממוסגרות אל המרחבים הסמויים מרחיב את השיטוט בין החוץ לפנים. מעבר זה מוביל למשחק בין הראייה ובין התת־מודע ויוצר תעתוע בין מה שאני רואה למה שאני יודעת – מעין מצג שווא המתחבא מהעין האנושית או מערער עליה. הראייה היא המגדירה את הגבול, אך היא גם עצם החוויה.

הפוסט אוריה דגני הופיע לראשונה ב-מכללת אמונה.

באמצעות שמן על בד אני עוקבת אחר ההיריון שלי לאורך כל שלביו. יש יצירות שמלוות את התחושות שעולות בי בתקופה: הבשורה על ההיריון, הפנמה, התרגשות, עייפות, חשש, הצפה, ציפייה. יש יצירות שבהן אני בוחנת את תמונות האולטרסאונד השונות – מנקודה קטנה ומופשטת לגילוי של פנים, ידיים ורגליים.

ביצירה זו אני בוחרת את הלא נודע שאני נמצאת בתוכו. אני נותנת מקום והבעה חזקה לצבעים עצמם ולמפגש בין צבע לצבע. אני יוצאת מתוך מקום מופשט ונועז, ומאפשרת ליד החופשית לשוט על גבי הקנבס כאונייה בלב ים.

הפוסט אילה שוק הופיע לראשונה ב-מכללת אמונה.

הפרויקט נועד כדי לפתוח למדינה צד אחר שהם לא לגמרי מכירים, ולכן זה גם השם שנבחר לפרויקט- מאחורי המצלמה. הקהל רגיל לראות משהו מהזווית של המצלמה אבל מה יש מאחורי המצלמה הוא לא ממש יודע ולכן הוא נשאר עם הסטיגמות הלא טובות.

השם של הפרויקט בא להראות את היום יום של הנערים והמשפחות הגרות בגבעות, את העשייה שלהם ביום יום והערכים המלווים אותם בכל צעד ובניה.

תהנו!

הפוסט אלה אבן חן הופיע לראשונה ב-מכללת אמונה.

בדרום אמריקה נהגו נשות השבט לעשות טקס "סגירת עצמות" – עיטוף עצמות של האישה לאחר הלידה באמצעות שבעה צעיפים על מנת להחזיר את הגוף והנפש למקומם ולהעניק להם הרפיה.

בעבודה זו אני מתמקדת בפעולות העיטוף והכיסוי, אם על ידי עיטוף עצמי ואם על ידי התכסות בכיסוי ראש. מתוך כך, העולמות שמהם אני שואבת השראה מורכבים ממושגים כגון זוגיות, נשיות, קצב, טיפול ותפילה. היצירה שלי חוגגת את המפגש בין החומר לרוח ומעניקה ביטוי לכוחות של ריפוי עצמי.

העשייה שלי כרוכה בניסוי וטעייה רבים על מנת לגלות מקומות עמוקים וחבויים בתוכי שאני מבקשת לרפא. בהתבוננות עמוקה ביצירותיי אני חושפת שאלות אינטימיות ומורכבות אך משאירה אותן ללא מענה ומתמקדת בסודי ובסמוי, מה שמעבר לנגלה.

הפוסט אלישבע חיריק הופיע לראשונה ב-מכללת אמונה.

המטרה‭ ‬שלי‭ ‬בפרויקט‭ ‬היא‭ ‬לשקף‭ ‬כיצד‭ ‬כל‭ ‬מגזר‭ ‬נתפס‭ ‬בעיני‭ ‬האחר‭ ‬ולעורר‭ ‬דיון‭ ‬על‭ ‬הגדרתה‭ ‬העצמית‭ ‬של‭ ‬כל‭ ‬קבוצה. ‬שבירת‭ ‬סטיגמת‭ ‬התבנית‭ ‬ההגדרתית‭ ‬של‭ ‬הקבוצה‭ ,‬באמצעות‭ ‬הצגה‭ ‬של‭ ‬המגוון‭ ‬הפנימי‭ ‬הקיים‭ ‬בה, ‬בעקבות‭ ‬הייחודיות‭ ‬של‭ ‬כל‭ ‬פרט‭ ‬בה‭. ‬

ה‬קונספט‭ ‬משלב‭ ‬בין‭ ‬תבנית‭ ‬משחק‭ ‬הרכבה‭ – ‬למנדלה. ‬בתבנית‭ ‬המשחק‭ ‬ידוע‭ ‬מאיפה‭ ‬מתחילים‭ ‬ואיפה‭ ‬נסיים, ‬אותו‭ ‬הדבר‭ ‬עם‭ ‬התבנית‭ ‬המגזרית‭ ‬‮–‬‭ ‬היא‭ ‬מכתיבה‭ ‬לנו‭ ‬את‭ ‬נקודת‭ ‬ההתחלה ואת נקודת‭ ‬הסוף‭. ‬

לעומת‭ ‬זאת, ‬במנדלה‭ ‬נקודת‭ ‬ההתחלה‭ ‬ידועה‭ ‬מראש‭ ‬אך‭ ‬נקודת‭ ‬הסיום‭ ‬נסתרת‭ ‬מהעין, ‬המנדלה‭ ‬מתפתחת‭ ‬באופן‭ ‬שאינו‭ ‬צפוי‭ ‬מראש. ‬אותו‭ ‬הדבר‭ ‬קורה‭ ‬בחיים‭ ‬עצמם, ‬אנו‭ ‬יודעים‭ ‬כיצד‭ ‬מתחילים‭ ‬החיים, ‬אך‭ ‬איננו‭ ‬יודעים‭ ‬כיצד‭ ‬יתפתחו‭.‬

הניסיון‭ ‬העיצובי‭ ‬הוא‭ ‬ליצור חיבור ויזואלי ‭‬בין‭ ‬שייכות‭ ‬לייחודיות, ‬בין‭ ‬המקום‭ ‬של‭ ‬הכלל‭ ‬למקום‭ ‬של‭ ‬הפרט. על ידי ‬עיצוב‭ ‬כל‭ ‬מגזר‭ ‬כלוח‭ ‬תבנית, ‬המציג‭ ‬את‭ ‬הניראות‭ ‬הסטיגמתית‭ ‬של‭ ‬המגזר‭ ‬בעיני‭ ‬החברה‭.‬ התבנית‭ ‬מעוצבת‭ ‬באופן‭ ‬שמזמין‭ ‬את‭ ‬הצופה‭ ‬לפרק‭ ‬מתוכה‭ ‬את‭ ‬המאפיינים‭ ‬שמותאמים‭ ‬אליו. המאפיינים‭ ‬שפורקו‭ ‬מתוך‭ ‬התבנית‭ ‬מתחברים‭ ‬יחד‭ ‬באופן‭ ‬הרמוני‭ ‬באמצעות המנדלה.

הפוסט אסתר שיראל טורנק הופיע לראשונה ב-מכללת אמונה.

על אף כל ההכנות וההכשרות, ברגע האמת נוכחתי והרגשתי שעדיין איני מוכנה בשום צורה לעתיד לבוא. ומהר מאוד הבנתי שזה קושי של כל מורה בשנתו הראשונה ושאין שום הכנה ממשית לתפקיד.

בתפקידי כמתמחה ברצוני להציף את הקשיים הקיימים, להרגיע את המתמחים ולנסות לסייע או לפחות להקל קצת על שנת הסטאז׳.

הפוסט בתאל הרטי הופיע לראשונה ב-מכללת אמונה.

הסיפור שלי מתחיל הרבה לפני שהגעתי לעולם, הוא מתחיל בבחורה צעירה שמחפשת אחר "אמת" כלשהי ומתגלגלת ליהדות. סיפור על בחורה שבוחרת לעזוב הכול, להתגייר ולעלות לארץ. הסיפור של אימא שלי. לתוך הסיפור הזה נכנסתי אני, ומאז אני שואלת את עצמי מי אני ומה השורשים שלי.

מעולם לא חשבתי שאני צריכה להתבייש בשורשיי, אבל ילדים מסוימים גרמו לי ולמשפחתי להבין שאנחנו לא שייכים, אלא שונים. בעיניהם, הדם הגרמני שלנו מקשר אותנו לנאצים. כמה מורכב זה להיות יהודייה וגם להיות חלק ממשפחה גרמנית. להרגיש רגשות חצויים ביום השואה, להתכווץ בכל פעם שמקללים את הגרמנים ולהרגיש כאילו מקללים את המשפחה שלי. להתגעגע לסבתא, לרצות לשמוע על המלחמה, השואה, ולשאול מה קרה שם, האם מישהו לקח חלק בזוועה? אילו סודות מסתתרים בעבר? להיאחז באֹומִי (סבתא) שלי, שהיא האחרונה שנשארה לי.

בעבודה זו אני שוזרת זיכרונות אישיים שלי יחד עם החוויה הייחודית שאני חווה בכל פעם שאני נוסעת לבקר את סבתי. גלויות, פולארוידים, וקטעי וידאו מקלטות ישנות מתעצבים לנגד עיניי ומספרים סיפור עמוק יותר, מורכב ומרחיב את הלב.

הפוסט דניאל אליס קליין הופיע לראשונה ב-מכללת אמונה.