בעבודתי רציתי לדבר דרך מבט אישי על נשיות רכה ופגיעה אך אמיצה ובלתי מתנצלת. אני מחפשת אינטימיות בתהליך – מפסלת עלי כותרת משעווה בעדינות בעזרת אצבעותיי, יוצרת קונכיות חרס הנלחצות בכף ידי. חומרים שבירים אלה משקפים את הכוח הנדרש כדי לחיות בגלוי, להיות רכה ללא פחד משבירה. הצבע הלבן, שלעיתים קרובות נתפס כשקט, טומן בחובו כוח דומם – של טוהר ונשיות. בקונכיות יש הסתרה וחשיפה, והן באות מעולם המים, שגם הוא מחובר לנשיות, ולחדרי פלאות היסטוריים שבהם הוצגו פריטי נוי מעשה ידי אדם לצד פריטים מהטבע והיו מקור השראה בפרויקט זה.

כאישה יהודייה רציתי ליצור לעצמי סוג של גן עדן נשי, להציג את התהילה, העדינות והיופי בהיעדר גסות או תוקפנות. בעזרת טכניקות וחומרים יצרתי עבודות שמבקשות להציג נשיות שבה ניתן להיות פגיעה בלי הפחד להישבר, לדבר בלי לפחד שלא יקשיבו.

הפוסט דליה פרידמן הופיע לראשונה ב-מכללת אמונה.

הפוסט גילי זימר הופיע לראשונה ב-מכללת אמונה.

כבר כנערה מצאתי בתפירה את המקום לביטוי האישי שלי ולמדתי תפירה באופן מקצועי. במהלך לימודי האמנות חזרתי אל התפירה – שנועדה להלביש ולהצניע – ככלי לחשיפה של הגוף ושל חומרים לא מדוברים.

בעבודותיי אני רוצה להציף את המבוכה שבעיסוק בגוף ובמיניות, מבוכה שטומנת בתוכה הסתרה, בושה והשתקה. חשוב לי לעודד שיח בנושא, במיוחד בחברה שבה גדלתי, ולאפשר מקום לחקור ולהתעסק בנושאים הקשורים בגוף מתוך גיוון ואינדיבידואליות. לעודד את היכולת להביט במראה, להתבונן בגוף ולהכיר אותו ללא בושה.

הפעולה שלי מתחילה בהתבוננות בגוף האישי שלי ובחקירתו, ונשענת על תיעודים של צלמיות אלות פריון אשר תוארו בתרבויות העתיקות עם איברים גדולים ומלאים כסמל לפריון, לחיים וליופי. בתכנון הרעיון אני מעלה אותו ברישום או במשחק עם חומר, ותוך כדי היצירה עצמה אני נותנת מקום לפעולה האינטואיטיבית להוביל את הפסל.
האובייקטים שאני יוצרת כחלקי גוף חשוף מגלים צמיגי שומן, סימני מתיחה, שיעור גוף וממדים גדולים. דרכם אני מעמידה בשאלה את התפיסות הנפוצות לגבי מהו היפה, מהו הנחשק ומהו המותר. אני עושה זאת על ידי עודפות מצטברת וחיפוש אחר אותם מקומות בגוף אשר למדנו שיש לכבוש ולטשטש.

הפוסט חנה ולנר הופיע לראשונה ב-מכללת אמונה.