מטרת האנימציה שיצרתי היא להראות שהטראומה תמיד שם,
היא חלק מאיתנו, אבל אפשר למצוא דרך להתמודד עם
האתגרים שהיא מביאה ולצמוח מהם.
לפעמים, כל מה שצריך כדי להתחיל לראות את העולם אחרת
הוא אדם אחד שמוכן באמת לראות אותנו-
לא את מה שעברנו, לא את הצלקות שלנו, אלא אותנו כפי שאנחנו.

מישהו שלא מנסה לשנות אותנו, שלא מתייחס רק לעבר שלנו,
אלא פשוט מקבל אותנו כמו שאנחנו. החיבור הזה,
היכולת להרגיש שרואים אותנו באמת, יכול להיות הצעד הראשון
החוצה מהמקום שבו אנחנו תקועים.

הוא יכול לעזור לנו לראות שגם אחרי כל מה שחווינו, עדיין יש בעולם יופי, עדיין
יש מקום שבו אפשר להרגיש בטוחים, עדיין אפשר למצוא חיבור אמיתי.

הפוסט אסתי רוט הופיע לראשונה ב-מכללת אמונה.

באופן זה נוצר בעבודה חיבור אישי בין ההיסטוריה האמריקנית וההיסטוריה הישראלית. כמי שעלתה לארץ בגיל צעיר, חוויתי בו זמנית את התרבות האמריקנית והתרבות הישראלית, והתאמתי את עצמי לכל אחת מהן מבלי לוותר על רעותה. לעתים אני מרגישה כאמריקנית המחופשת לישראלית ולעתים המורשת הישראלית שלי ברורה עד כאב. ההשראה לפרויקט הייתה אוסף חוברות הקומיקס האמריקני של אבי, בעוד המבט ההיסטורי שלי הוא יהודי וישראלי ביסודו. 

הפרויקט מתאר את מיזוג התרבויות ועושה שימוש בתרבות האמריקנית כעדשה שדרכה אני מתבוננת בתרבות הישראלית. הייתי רוצה שהמאורעות והתקופות יתארו באופן מדויק את התחושות הכלליות וההשלכות של ההיסטוריה שלנו, במיוחד באלה שבהן מעורבת משפחתי הנרחבת. אני מקווה שמבט דואלי זה יוצג באופן אומנותי ובטוב טעם בפרויקט הסופי, ושכל אדם עם חוויה דומה ימצא בו משמעות.

הפוסט בתיה ב"ק הופיע לראשונה ב-מכללת אמונה.

אך מה קורה אם האישה מותשת, עייפה, חסרת כוחות להיות גם וגם? איך החברה, המשפחה והסביבה מקבלות אותה?

הפרויקט עוסק בלחץ החברתי המופעל על נשים לעמוד בשלל ציפיות ולבצע את כל המשימות בו־זמנית ללא סדרי עדיפויות, מה שמייצר לחץ רב ועלול להוביל לקריסה. התכתיבים החברתיים והצורך לרצות אחרים גוזלים מהן את החופש לקבוע קצב חיים אישי.

בפרויקט יצרתי סדרה של עשר תמונות, שבהן ביימתי וצילמתי את עצמי מבצעת מטלות רבות, להן הענקתי פרשנות עכשווית דרך ציור בצבעי מים. בפרויקט זה אני מציגה בימוי וצילום לצד ציור מורכב וראליסטי.

הפוסט רות אמסלם לוי הופיע לראשונה ב-מכללת אמונה.

הפוסט שירה ברנר הופיע לראשונה ב-מכללת אמונה.

הפוסט ענבר מעיין כהן נעים הופיע לראשונה ב-מכללת אמונה.

דרך העיצוב אני מבקשת לחשוף את הייחודיות הטמונה בכל דמות ולהציג את המורכבות והיופי שלהן. האופנה היא השפה שבה אני בוחרת להשתמש כדי לתקשר את היצירתיות והרגש העמוק שלי כלפי הסיפור המופלא הזה.

מאז ילדותי, הרגשתי חיבור עמוק ל'ארץ הפלאות' ולדמויות הלא מושלמות אך האותנטיות שמאכלסות אותה. הן לימדו אותי שיופי אמיתי טמון דווקא בשונה, במוזר ובמורכב.

מטרתי היא לעורר בצופים השראה לחבק את הייחודיות. אני מזמינה את כולם להצטרף אליי למסע זה, שבו האופנה הופכת לכלי ביטוי עוצמתי המספר סיפור על שוני, קבלה ויופי פנימי.

הפוסט רות מזיג הופיע לראשונה ב-מכללת אמונה.

בעבודתי הצגתי בסדרה של איורים את ההתמודדות שבלהיות בת זוג של מילואימניק במלחמה: הדאגה האינסופית, התמיכה בעורף, הגעגוע והציפייה שרק יחזור הביתה בריא ושלם בגוף ובנפש. העבודה מזמינה את הצופה להתחבר לקושי שחוות נשות המילואים, וממחישה כמה אנחנו, הנשים שמתמודדות וסוחבות את הקושי שבעורף, שותפות לא פחות בהצלחת המלחמה.

האיורים מוצגים על ציפיות לכריות, שמסמלות את הציפייה של האישה שבעורף שהאהוב יחזור מהמלחמה. הן מסמלות את הבית, המקום היציב, המוכר והאהוב, את האישה שמצפה את הכרית מדי יום ומחכה לאהובה שיחזור.

הפוסט נגה רוזנפלד הופיע לראשונה ב-מכללת אמונה.

התיקים שלאו דווקא רואים, אבל אותם אנו סוחבים. תיקי חיינו, מלאי המשימות, המטלות וההתמודדויות שאת חלקם החיים מזמנים והם טבעיים וחלקם כלל לא רצויים אבל גם אותם אנו סוחבים.

אך האם התיקים שתמיד ילוו אותנו צריכים רק להכביד עלינו?

הפרויקט מציג ברוח קלילה ועם הומור את ההבנה שאלו הם תיקי חיינו, אם נרצה או לא נרצה הם יהיו שם איתנו. לעיתים יבואו ולעיתים יחלפו ויש תיקים שתמיד ישארו. בעזרת איורים קלילים והומוריסטים על גבי תיקי בד פשוטים הפרוייקט מציג תיקים שונים ומזמין את הצופה להתחבר לתיקים המוצגים ולחשוב על התיקים שלו, ממה הם מורכבים והאם הם בהכרח רק מכבידים.

הפוסט הלל גליקשטיין הופיע לראשונה ב-מכללת אמונה.

פרויקט זה נועד להיות דיוקן עצמי מחודש, שבו יש סיפור דרך שילוב של תמונות, אייקונים, צבעים ואלמנטים המתוארים בסוגים שונים של פורמטים הכלולים כולם בקופסה. כל אלמנט מוקדש לספר חלק מסיפור המסע שלי במולדתנו, לתת מרחב לבטא את האתגרים, הקשיים, רגעי השמחה הטהורים, יחד עם הנוסטלגיה של בניית חיים ומשפחה הרחק מהעולם. המקום הראשון שהתקשרתי אליו הביתה. בסך הכל, החוויות הללו הפכו לחוט השדרה של המהות שלי ויצרו נוף גדול מספיק כדי שכל חלק בי ירגיש אהוב, שיתרחב.

On Rosh Chodesh Cheshvan 5779 I made Israel my home. I got off the plane with a beating heart full of emotions: excitement, fear, love, hope. Four and a half years later, it’s almost unbelievable how powerful the experience of making Aliyah has been. My soul evolves with every step I take, my present and my future are the reality that existed only in my dreams and my past has become a cocoon instead of a burden.

This project is meant to be a reimagined self portrait, where there is storytelling through a mix of pictures, icons, colors and elements portrayed in different types of formats all contained in a box. Each element  is dedicated to telling a part of the story of my journey in our homeland, to giving a space to express the challenges, the hardships, the pure moments of joy, along with the nostalgia of building a life and a family away from the first place I called home. Altogether, these experiences have turned into the spinal cord of my essence and created a landscape big enough for every part of me to feel loved, to expand.

הפוסט ג׳ני סרור הופיע לראשונה ב-מכללת אמונה.

מעשיו של רבי חייא הגדול מלמדים אותנו, את הבסיס החשוב והמרכזי בדרך חינוכם של תינוקות של בית רבן, אשר עליה להיות דרך שמתהווה ומתפתחת, משלב הזריעה, הנביטה, הפריחה ועד שלב הקטיף. דרך של תהליך אשר משפיעה על הילד בכל שלבי חייו ואף מטמיעה בו מידות, הנהגות וכלים לחיים נכונים יותר.

כאשר הילד לומד את התהליך כולו, בכל שלב בחייו, הוא מגיע לתוצר הסופי כאשר הוא שלם עם היצירה ורוצה בה, על אף שלא תמיד היא מושלמת בעיניו, חש תחושת סיפוק ומלא בכוחות פנימיים להתמודד גם עם המכשולים והאתגרים שבדרך.

בפרויקט שלי בחרתי לבנות מייצג הנקרא: "מעשה בחוט" אשר מספר את סיפור הבית היהודי, על ידי פריטים הקיימים בביתנו, המלופפים ועטופים בחוטי פשתן טבעיים, אשר ליפפתי חוט אחר חוט.

לחבור לפנימיות הלב, בשקט, במרחב שלי.

הפוסט שיריה לוי הופיע לראשונה ב-מכללת אמונה.