שירלי וינטר

בשיטוטיי ליד בית מגוריי ובטבע אני אוספת חלקי עצים, ענפים וקוצים. אני חוקרת אותם אחד אחד – את המרקמים והצורות השונות, ואת אופן ייבושם בטבע.
לאחר מכן אני מניחה את הענף הראשון על חוטים שקופים שמתחתי מראש, ותוך כדי חשיבה על הזווית והמיקום, הקומפוזיציה מתחילה להיבנות לנגד עיניי. כל ענף מוביל אותי להבנת ההצבה של הענף הבא אחריו.
ניתוק העץ וענפיו מתנאי קיומם הטבעיים והצבתם בחלל חדש, סטרילי וניטרלי, אומנם יוצרים הזרה מסוימת, אך עם זאת, ביות זה של הטבע מאפשר הרכבת גרסה חדשה של יער, היער הפרטי שלי.
ביער שלי, דרך הוספת יריעות לטקס ועלים העשויים נייר משי, ניתן לראות רמזים לזמן שחלף והותיר אחריו התרחשויות וחוויות עבר, רמזים שאינם מתכלים, מעין עדות לזיכרון – הקפאת הרגע. אלה מאפשרים לזיכרון להיפרד מן התחושות הקשות ולעבור ממצב של ואניטאס הרואה את השכול למול עיניו, למצב של המשכיות וחיים הפורחים מתוך הקושי וממנו שואבים כוחות.
קינצוגי היא טכניקת אמנות יפנית העוסקת בתיקון כלי חרס בעזרת זהב. משמעותו המילולית של המונח היא "חיבור מוזהב". הטכניקה מיוחסת לגישה פילוסופית הדוגלת בכך שהשבר הוא נקודת התחלה אופטימית לצמיחה. בהתמודדותי עם האבל על הדברים שהחיים לוקחים מאיתנו, אני מוצאת נחמה דרך הניסיון להחזיק בדבר שכבר אינו. ניסיון זה מאפשר לי מעט שליטה בתוך האפל, הלא ידוע והלא מודע.