״בוא אלי הביתה לשחק היום בערב״- אמרנו בילדות בלי לחשוב פעמיים.
״אני חוזרת הביתה, אני עייפה״ – משפט קלאסי לחתוך איתו את הדייט הלא מוצלח.
״תחזרי הביתה בזמן!״ עדיין שומעת את הקול של אבא מהימים הטובים.
״כאן זה בית, כאן זה לב״ מצלצל לנו מכל פינה.
בית ספר, בית עלמין, בית מדרש, בית חולים, בית כנסת, בית משוגעים. אפילו למשוגעים יש בית.
ואיפה שלי?
בתור עולה חדשה שאלתי את עצמי הרבה פעמים: מה הוא הבית שלך? לאיזה כיוון לקנות כרטיסים והאם
להביא מתנות בהלוך או בחזור. באיזה מדינה להעלות סטטוס לפייסבוק – ״חזרתי הביתה״.
איפה מחכים לי יותר, איפה מכירים אותי יותר, איפה מקבלים אותי יותר?
-עכשיו הולכים הביתה. – הלוך? חזור? – הלוך – חזור – הלוך – חזור.
במסע הזה התעסקתי עם המושג הרגיש הזה עבורי -בית. ניסיתי להעביר את התחושות השונות שלי כלפי
הבית, הילדות וההתבגרות. מבית ילדות חם ועוטף עם מרק עוף בערב חורפי אל החדר בדירת הפנימיה.
18 שנה באותו בית עם אותו שטיח מאולתר על הקיר
ו-6 מעברי דירה במשך שנתיים הראשונות אחרי העליה לישראל.
בכל איור הלכתי לחיפוש (כי כך מתחיל כל מסע, לא?). לכל איור יש 3 הרכבים- הדימוי, החפץ שמתקשר
לבית, וכמובן ההרגשה. ויצא מה שיצא- לפעמים עצוב ונוסטלגי, לפעמים גאה ומעודד על המקום שאני
נמצאת בו היום, ולפעמים מתוך השראה של טקסטים ושירים ששמעתי, ולפעמים מתוך זיכרונות שקפצו בראש בלילה.
למה גלויה?
גלויה זאת אמירה. גלויה זאת תופעה. אנחנו כבר לא בדור של גלויות, אנחנו מסתדרים יופי עם אימוג׳י
והודעות של 150 סימנים, אנחנו לא יודעים מה זה להריח את הבן אדם בנייר שהידיים שלו החזיקו, אנחנו לא
יודעים איך לפענח את האופי של הבן אדם לפי הכתב יד שלו, ואנחנו לא יודעים מה זה לצפות לתשובה.
גלויה זו תופעה. עיסת נייר שאין לה בית… מסתובבת לה בעולם, עוברת בין מדינה למדינה, בין סניף דואר
לסניף דואר, לפעמים נאבדת בדרך, לפעמים לא מגיעה לנקודה בגלל שגיאת כתיב קטנה, ופה מתחיל המסע
שלה של חלוך וחזור.
העבודה הזאת היא על מישהי שאין לה בית,
מזכיר משהו?
