היחס בין הפנים והחוץ באדם מגלה פער בין המעטפת לבין הסוד הצפון בנו. הפער הזה, המתגלה בחיים, מועצם כשמתבוננים בבובות ראווה, המשקפות את המבט השטחי שמאפיין את התרבות הקפיטליסטית.

הפרויקט שלי בוחן את המתח בין הפנים לחוץ, בין האנושי למלאכותי, דרך דימויים המבקשים להתבונן במה שמעבר למעטפת, בין בובות הראווה המלאכותיות לבין דימויים המתייחסים לפנים, לגוף, לרגש ולרוח.

בובות הראווה שאספתי לעבודת הווידאו ממוקמות ברחוב יפו בירושלים. דווקא בלב אזור המסחר מתגלות בובות שמפוסלות ומצוירות כאנושיות למראה ומעלות שאלות על פיסול וציור דמות האדם.

ההתבוננות בפניהן של בובות הראווה מגלמת אנושיות משונה ואל־ביתית, ומעוררת בנו קרבה אך גם זרות. המושג אל־ביתיות (uncanny) נטבע על ידי זיגמונד פרויד ומתאר תחושת זרות ואי־נוחות המתעוררת דווקא מתוך המוכר. האל־ביתיות חושפת את הגבול המטושטש בין המוכר לזר ובין הנורמלי למטריד.

פניהן של בובות הראווה מגלמות את תחושת האל־ביתיות: הן מחקות מבע אנושי, אך חסרות הבעה ממשית. "העיניים הן חלון לנשמה", ובאמצעות קלוז־אפ קולנועי והתבוננות בעיניהן של הבובות הן מצליחות לעורר בנו רגש, ונוצר מפגש עם אנושיות משונה המעוררת תחושת קרבה ואמפתיה.

ההתבוננות בחיצוני מבקשת לבחון את הפְּנים המורכב והעמוק, עמוס שלל פרטים המופיעים ברישום האדום. ברישום מתגלה עולם פְּנים, תוך עיסוק בדימויים אנטומיים־בשרניים המתייחסים לשכבה נוספת בגוף האדם. טכניקת הרישום העמלנית מזכירה גם רישומי אנטומיה. דרך הרישום נפרש העולם הפנימי המורכב מדימויים היברידיים, רב־שכבתיים, המשלבים אנטומיה, בוטניקה, פסיכולוגיה ותרבות פופ לצד סמלים ארכיטיפיים וצורות מעולמות המיסטיקה.

הפוסט שירה גימני הופיע לראשונה ב-מכללת אמונה.

הימים ימי מלחמה. במלחמה יש חורבן. ביצירתי אני מנסה להציע נקודת מבט אמונית על המתרחש. מבט שמסתכל אחורה, על החורבנות שכבר עברנו ועל התיקון והבנייה שצמחו מהם, מתוך תקווה לראות בהווה איך הכאב שאנו חשים עכשיו בונה תשתית רחבה יותר, שמקדמת אותנו לבנייה העתידית הגדולה מכול – בניית בית המקדש.

בשדה הקרב בשעות החשכה הלוחמים נדרשים להרכיב מכשיר לראיית לילה המאפשר להם לראות בחושך. כדי לראות את הצמיחה שאנחנו עוברים בתקופה חשוכה זו, גם אני מנסה להרכיב משקפיים כאלה. המבנה שיצרתי בנוי לפי תוכנית הבנייה של בית המקדש השלישי, עשוי מגבס ונתמך בעצים, צבעו הירוק מדמה את המבט הנשקף ממשקפת הלילה.

את החומרים המעידים על חורבנות העבר והצמיחה מהם, אני דולה מהבית של סבי וסבתי ז״ל, שהיו ניצולי שואה. הם בעצמם חוו חורבן, והפריטים מעידים על הצמיחה והתקומה שלהם מתוך השבר. לצד אלה אני משתמשת בחומרים ובדימויים בני זמננו, ובמיוחד תמונת בית הכנסת בגדיד שבגוש קטיף תובב"א, העומד על חורבותיו, שאחי שלח לנו מתוך הלחימה בעזה.

בית כנסת הוא מקדש מעט. יסודותיו העומדים על תילם של בית הכנסת בגדיד משתקפים
כחזון העצמות היבשות – מתעתעים בין חורבן לבנייה.

הפוסט אבישג קלינג אלבו הופיע לראשונה ב-מכללת אמונה.

שמוטלות מולי ללא יכולת תזוזה.

הידיים שלא מתמתחות.

ואף פעם לא משנות תנוחה.

הן רק משתנות עם הזמן ומקבלות צורה חדשה.

כבר כמה שנים טובות שאני מתבוננת בכן.

בידיים היפות האלה.

ידיים של ילדים חסרי יכולת מוטורית,

ומרובי יכולת בנשמה.

המפגש שלי עם עולם החינוך המיוחד חלחל לחיי ולעבודת האמנות שלי.

וכן, גם עורר אצלי שאלות גדולות על החיים. האם אני מספיק מתבוננת על המציאות סביבי ועל כל המובן מאליו היומיומי הזה שסובב אותי?

תהליך העבודה שלי התחיל במשחקי התבוננות, בפוקוס על הידיים הדוממות לעומת הרצון לפרוץ גבולות.

כפרקטיקה לעבודה בחרתי להשתמש ביריעות בדים פשוטים שטבלתי בתערובת בטון, תוך שחרור מוחלט של אקראיות התוצאות והתוצרים המופשטים.

את הבדים שהתקשו החלטתי לתלות זה לצד זה וזה על גבי זה. אופן ההצבה מדמה תבליט המכנס יחדיו את הדימוי ואת החומר, ומאגד בתוכו עולמות של תנועה בנפש, וחוסר תנועה בגוף.

הפוסט רות אברהם הופיע לראשונה ב-מכללת אמונה.

הפוסט אביה וכסלר הופיע לראשונה ב-מכללת אמונה.

הפוסט אורה שמעון הופיע לראשונה ב-מכללת אמונה.

הפוסט גילי זימר הופיע לראשונה ב-מכללת אמונה.

עבודה זו מורכבת מריהוט ביתי ישן אשר שימש בעבר את משפחתי ונושא בחובו אסופה רחבה של זיכרונות. באמצעות פירוק הרהיטים אני מנסה להדהד אותם החוצה ולחלץ מתוכם את הגרעין המאחד את בני הבית. בעבודתי אני בוחנת את המתח בין הרצון שלי להיאחז ברגעי העבר ולהנציחם ובין הרצון ליצור מציאות של בנייה והתחדשות באמצעות תיעול של בסיס משפחתי זה.

הפוסט עמנואל מימון הופיע לראשונה ב-מכללת אמונה.

עבודה זו עוסקת בטבע ובתכונותיו הסובבות סביב אקראיות, דינאמיות וכוח מתפרץ, אל מול שאיפתו התמידית של האדם להשליט סדר ולארגן את המרחב שלו לפי רצונותיו וצרכיו. ההליכה בין מרחבים טופוגרפיים חשופים כמעט (הנראים כמודלי תכנון) שעליהם מתפשטים איי טחב, רגע לפני שיד האדם הטביעה בהם את חותמה, עוד בטרם נעשתה בהם כל התערבות חיצונית, מעלה שאלות רבות בדבר הפעולה היזומה, המכוונת, אל מול הזרימה הטבעית חסרת הרסן והכללים הטמונה במהותו של הטבע. מרחבים טופוגרפיים תלת־ממדיים אלו של נוף דמיוני מהונדס יוצרים תנועתיות נופית מוקפדת, בעוד הצמחייה המשתרעת עליהם מבטאת את אורגניות הטבע. ניגודים אלו מקיימים בעבודה מערכת יחסים הרמונית מחד, ומערכת מורכבת אשר כל אחד ממרכיביה מאיים לשלול את קיומו של האחר מאידך.

הפוסט אביה כהן הופיע לראשונה ב-מכללת אמונה.