במלחמה נעמדים משני צידינו, זה לעומת זה, הסתרה, שקיעה וחושך – מול בהירות, זריחה ואור.

אני משתמשת בבדים שחורים המכסים, עוטפים ומסתירים, ובהם חוררתי חור אחר חור כדי לאפשר לאור לעבור ולהיראות.

בפרויקט שלי אני מבקשת ליצור עולם שבו המבט מתמקד באור הנכנס דרך הסדקים, מתגלה ומפציע. זו הצעה להתבונן בתמונת תשליל של המציאות, גם בזמנים שבהם האור איננו והחושך סוגר ועמוק. באפשרות הזו החור השחור הופך ללבן, ופצעי ירי מדממים ודוממים הופכים לכוכבים זורחים.

ניגשתי לפרויקט הזה מתוך המלחמה שאנו נמצאים בה, מתוך בקשה לגלות מעט ממה שמסתתר מאחורי המסך.

כאשר אנו עומדים באומץ מול נקודת המפגש בין אור לחושך, כשעוברים דרכה ולא בורחים ממנה, מתגלה משהו נוסף. פתאום מתחילים להרגיש: שיש קשר בין הניגודים, שיש סיבה להיותם לעומתיים, שתנועת החיים צומחת דווקא מתוך המקום שבו הנפרד מתחבר והקצוות מתלכדים, כך שהאור והחושך מניעים זה את זה ושותפים לתנועה אחת.

כשנקודת המבט משתנה, המציאות משתנה. בעולם שנוצר בחלל התצוגה אני רוצה לאפשר פרספקטיבה של מבט־על המרחף מעל החיים, העולם והאדמה, ורואה את התמונה המלאה.

התבוננות כזו חושפת את כל מה שאנחנו בתוכו ואת החלק שאנחנו מהווים במציאות השלמה. זה מבט שגם מזמין להרים את המבט מהקושי ומכוח המשיכה של האדמה ולהביט אל הקב"ה, השמיים והכוכבים.

פְּלִיאָה דַעַת מִמֶּנִּי, נִשְׂגְּבָה לֹא אוּכַל לָהּ. אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ, וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח. 

אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה, וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ. אֶשָּׂא כַנְפֵי שָׁחַר, אֶשְׁכְּנָה בְּאַחֲרִית יָם. 

גַּם שָׁם יָדְךָ תַנְחֵנִי, וְתֹאחֲזֵנִי יְמִינֶךָ. וָאֹמַר אַךְ חֹשֶׁךְ יְשׁוּפֵנִי, וְלַיְלָה אוֹר בַּעֲדֵנִי. 

 גַּם חֹשֶׁךְ לֹא יַחְשִׁיךְ מִמֶּךָּ, וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר, כַּחֲשֵׁיכָה כָּאוֹרָה. (תהלים קלט)

הפוסט נטע תמיר הופיע לראשונה ב-מכללת אמונה.

הפוסט שירלי וינטר הופיע לראשונה ב-מכללת אמונה.

הפוסט אליז אבן חיים הופיע לראשונה ב-מכללת אמונה.

הפוסט רעיה גול הופיע לראשונה ב-מכללת אמונה.

לאורך ההיסטוריה נוצר בתרבויות שונות בעולם הנוהג לתלות על קירות שטיחים שמקורם בארצות אסיה. מסורת כזו הייתה גם בברית המועצות, תחילה מתוך צורך בבידוד לחדר, אך עם הזמן הפך השטיח מפריט פונקציונלי לפריט חובה בכל בית המעיד על רמת חיים, סטטוס וקניין.

משפחתי עלתה לארץ מברית המועצות, ובכזה בית נולדתי וגדלתי. השטיחים שאיתם עלתה המשפחה תלויים בכמה מחדרי הבית. השטיחים נוכחים באלבומי התמונות שלנו, בתחושות ובזיכרונות שלי – עבורי השטיח מסמל נוף ילדות ובית, השטיח הוא הרקע שלי.

בשתי עבודות קולאז' פירקתי תצלומים של שטיחים מביתי והרכבתי אותם לכדי "שטיח" חדש. בקולאז' האחד מוצג הדיוקן שלי, ואילו בקולאז' השני מוצגת משפחתי, בקומפוזיציה העוקבת אחר הציור "שבת אחר הצהריים" של מוריץ אופנהיים משנת 1886.

בעבודה השלישית חתכתי תצלומים מאלבומים משפחתיים – הוצאתי החוצה את הדמויות האנושיות והותרתי רק את השטיחים עם קווי המתאר של הדמויות שהיו לצידם. הרכבתי מהם קולאז' הדומה בצורתו לשטיח המייצג יבשות, כמו מפה עולמית ומסביבה מרחב ואוויר.

בעבודתי אני מנסה לחקור את ביתי, את סביבתי, את הרקע שלי דרך השטיחים, המשמשים אנלוגיה למקור התרבותי שבו גדלתי אל מול היותי צברית, חלק מן החברה הישראלית שהייתה ועדיין קיבוץ גלויות ותרבויות של אנשים עם סיפורים ורקעים שונים – חברה של הגירה. בעבודת הקולאז' ופירוק השטיחים אני לוקחת את השטיח המוכר בתרבות ובמנטליות שממנה באה משפחתי ויוצרת ממנו שטיח חדש, מרחב גיאוגרפי וסיפור אישי חדש.

הפוסט רחל אמונה רוטמיסטרובסקי הופיע לראשונה ב-מכללת אמונה.