עדי אנג׳ל | אניעם לאה דרעי
כל בית מתחיל בדלת ומסתיים בסוגר, כניסה ויציאה, התחלה וסוף, שדרכם עובר רעיון אחד.
חוויית היצירה נובטת מתוך הבית. זוהי הוויה של פעולה מתוך המרחב הפנימי והאינטימי ביותר. מעצב תמיד יהיה מושפע מהמקום שבו גדל והתחנך, מהתרבות שבתוכה הוא פועל ומהמציאות שבה הוא חי. תפקידו של המעצב להיות המתווך, מי שפועל מתוך עולם יצירתי פנימי אך מחויב לתקשר את העולם החיצוני למתבונן, תוך ניסיון ליצור קרבה, אהבה ומשמעות בעולם חסר משמעות, וסדר בעולם של כאוס.
בין הדלת והסוגר נמצא מִפְתָּן – סַף, הוא הקורה התחתונה של הפתח. שתי הדפנות המאונכות לו מכונות בלשון המקרא מְזוּזוֹת, והקורָה שמעל – המקבילה לסף – נקראת מַשְׁקוֹף, שכן היא המשקיפה מלמעלה, הן פנימה והן החוצה. העמידה על המפתן, על הסף, תחת המשקוף, היא הבסיס ליצירתו של המעצב, שכן גם המעצב עומד על המפתן בנקודה שבה מסתיים חלל אחד ומתחיל חלל אחר. סף הדלת, החלק התחתון של מסגרת הפתח, הוא ניגודו של המשקוף, אן תפקידו של המשקוף להשקיף, מתפקידו של המעצב לנקוט עמדה.
במהלך ארבע שנות הלימודים שלהן במחלקה לתקשורת חזותית לומדות הסטודנטיות כי בכוחו של העיצוב לא רק לשקף ולתווך את המציאות שאנו חיים בה, אלא אף לשנות אותה. בוגרות המחלקה נוקטות עמדה ומביעות את עולמן. בארבע שנות הלימודים חוו הבוגרות מציאות אינטנסיבית ומשתנה באופן תדיר. הן חוו את הקורונה והסגרים, ובשנתן האחרונה מלחמה, שאין אנו רואים את סופה עדיין. הן משקיפות על המציאות ומתווכות אותה בפרויקטים השונים: ערך הבית בא לידי ביטוי בהכרת הטוב והמשפחה שלמדנו להעריך בימי הסגר הקשים; כוחן של הרשתות החברתיות בעיצוב התודעה, בבנייה והריסה של חברה ותרבות; הקניות ברשת; החיים לצד טרור וחוויות האובדן – כל אלו באים לידי ביטוי תוך שיקוף מתמיד של הבית שבו גדלו ושעל סיפו הן עומדות, על המפתן.
עדי אנג'ל
ראשת המחלקה לתקשורת חזותית
בוגרות יקרות, הגענו לרגע שאליו מתנקזות ארבע שנים של מסע, מסע לבניית שפה אישית וזהות אמנותית ייחודית של כל אחת ואחת מכן.
במסגרת המחלקה השתדלנו לייצר עבורכן חממה ובית גידול מיטיבי בדרך ליצירה. מקום שבו תרגישו בנוח להביא את עולם התוכן והערכים שלכן ולגדל מתוכו קומה חדשה של יכולת ניסוח וביטוי מהרוח אל החומר והצורה. אני מקווה שחוויית הלמידה הייתה מעצימה והצמיחה בכן אמון בכוחות שלכן יחד עם כלים ביקורתיים של בחינה והתבוננות מחודשת בקיים המתהווה.
כעת אתן על סף היציאה לדרך החדשה, ואין לי אלא לקוות שלקחתן משהו מהמסע הזה: מילה טובה, עצה נוגעת ללב, השראה, הצלחה באתגר אישי או גילוי חומרי או רעיוני. יצירה שהעניקה לכן השראה.
העבודה לקראת התערוכה הייתה מלאה בהתרגשות יחד עם חשש שליווה אתכן מתוך הציפיות והרצון המבורך להגיע לפרויקטים משמעותיים בעבורכן גם במהלך החודשים המאתגרים שעברנו יחד כעם.
בתקופה שבה אנו מצויים, מרכיב חוסר הוודאות הולך ומתגלה. האם היצירה בזמן הזה היא מפלט, או שיקוף? דרך לפורקן, עיבוד וריפוי, או כלי לביקורת ושיקוף כן ולפעמים אף מכאיב? נראה שהדברים משולבים זה בזה. הבחירה ליצור גם כשהאדמה בוערת היא בחירה אמיצה שמבקשת להחזיק בשני הקצוות: להיות בחיים ועדיין להצליח, ולו לרגע, גם להתבונן עליהם קצת ממרחק, בפרספקטיבה רחבה. לבקש מחוזות של חירות מחשבתית גם בתוך ארבע אמות של חיים. הדואליות הזו מלווה את התערוכה של המחלקה לאמנות השנה ביתר שאת.
אני מברכת כל אחת ואחת מהבוגרות להמשיך ולהפגיש את מאורעות חייכן עם שערי היצירה. דווקא עכשיו, לעשות אמנות מתוך מבט כן ומחויבות לתהליך מעמיק ואמיץ.
אני שמחה שזכיתי להכיר כל אחת ואחת מכן, ומאחלת לכן הצלחה רבה בהמשך הדרך, בכל נתיב שתבחרו.
אניעם לאה דרעי
ראשת המחלקה לאמנות