דבר צוות המחלקות

אריאלה אלקיים | יעל סרלין | לביאה כהן


אריאלה אלקיים
ראש מחלקת תקשורת חזותית

״אדם יוצא מבית
והבית אינו יוצא מן האדם.
הוא נשאר
על קירותיו ועל
התלוי בהם
ועל חדריו ודלתותיו
הנסגרות בזהירות.
או כי הבית
מתרחב והולך
ונעשה לדרכים שבהם ילך זה
שיצא מן הבית.” 
                                                  (יהודה עמיחי)

הנה עברו להן ארבע שנים של למידה, יצירה והכנה ליציאה מהבית, אל העולם הגדול. כל אחת מכן עברה תהליך שזה עתה הגיע לסיומו, לא מפני שמיצינו אותו, אלא משום שלפעמים בחיים יש דד- ליין שצריך לעמוד בו. עברתן תהליך של למידה, ניסוי וטעייה. תהליך של צמיחה התבגרות והתפתחות. 

פרוייקט הגמר מהווה אבן דרך לתהליך זה. בתהליך העשייה בחרתן נושא מעולמכן האישי ופיתחתן אותו לכדי רעיון שיביא את העולם שלכן לידי ביטוי.

הכרתי אתכן זמן קצר, אך בזמן הזה למדתי להכיר בנות צעירות מוכשרות, יוצרות בעל דעה ועמדה ייחודית וכוח לשינוי עולם.

מאחלת לכן שתיקחנה לכל מקום את המקום איתכן- את הבית, את הלמידה, את ההבנה כי מטעויות לומדים משתפרים ויוצרים משהו  טוב יותר ממה שהיה קודם, וכך תוכלנה לשנות את העולם כל אחת בכלים שלה, כל אחת בדרכה.

אני מודה לכן על שאפשרתן לי להיות חלק מהדרך ומן העשייה הברוכה שלכן.

בהצלחה בהמשך

אריאלה


יעל סרלין
ראש מחלקת אמנות

בוגרות יקרות

ארבע שנים מגיעות היום לסיומן עם פתיחת תערוכת הגמר שלכן. 

שנים בהן צללתן לעומק המסע פנימה, קילפתן והוספתן שכבות ורבדים אינסוף.

לא קלה היא הדרך –  אתן מתבקשות במהלכה לשאול יותר מאשר לדעת, להעיז ללכת לאיבוד תוך שאתן זוכרות שזה חלק מהותי מהחיפוש,  להיות מסוגלות להביט ביושר על תהליכים פנימיים  מבחוץ, למצוא מילים כדי לתאר את מה שלרוב נוצר ללא מילים. אתן נדרשות להשאר עם עין פקוחה , רעננה, להפגש, להתנסות, לטעות. להחשף. 

העבודות שלכן לא חוששות מכל אלה, הן מתבוננות במבט רגיש על העולם  –  חרכי הצצה לנסתר,  מיצבי חלום וזיכרון, פחדים מודחקים, כמיהות לב וצירופים, שבריריות של חומר מעוררת במתבונן משהו שאינו מומשג כמו גם חלקי רהיטים, צמחים פראיים או קו מהיר וחזק בעיפרון. ולמרות שהשפה הזו אינה מדוברת יש לה הד גדול ואדוות רבות.

זכיתי ללוות אתכן לאורך ארבע השנים הללו ולהיות עדה לתהליכים שהבשילו ונרקמו בהקשבה וברגישות.  אפשר להניח שכל אחת מכן נתקלה ולא פעם אחת בשאלות המופנות אליה הקשורות לבחירה ללמוד אמנות.  ועל אף שיתכן שהשובה עוד מעורפלת דבר אחד ברור –  אכן צריך להיות מאוד אמיצות כדי לבחור לרצות להיות אמניות.

הערכים שהזכרתי למעלה עומדים כמעט בסתירה מוחלטת לעולם  שסביבנו. (ולתחושתי בשנים האחרונות אף עוד יותר). היכולת להתבונן, להביט פנימה, להתעכב, לחקור הן יכולות מנוגדות מאוד למהיר, לפרודוקטיבי, לשטוח. מושגי מדידה כמו רווח והפסד, כמות  ותחרות הם מושגים שלא אחת מאיימים על האיכות, ההעמקה והרוח.

להיות אמניות פירושו במובנים רבים ללכת נגד הזרם. להפוך ולהפוך את מה שאנו רואים עד שנמצא בו את הנקודה שלא נוכל להשאר בה אדישות. צריך אומץ לפקוח עיניים , לאחוז במבט ייחודי. לשאול פירושו לחשוב ביקורתי,לא לקחת דבר כמובן מאליו. צריך אומץ להקשיב לקול הפנימי. ובכלל להקשיב יותר. לבחירה הזאת יש כח. להט היצירה הוא למעשה אותו הלהט של עשייה ותיקון.

ההבנה שלהפוך ולהפוך היו ממש מעשי החכמים כשלמדו תורה, זו אותה יכולת המביאה חידוש לעולם. היכולת להתבונן בעולם בעין רעננה "לבל יהיה עלי יומי הרגל" (לאה גולדברג) היא אותה יכולת המאפשרת לי לחוש את הבורא ולהתפלא ממעשיו. אין זה אומר שאמנות משמעותה רק לראות את היפה. תפקידה האמיתי איננו לפתור, להצביע על כיוון או לשפר. תפקידה  הוא דווקא לעורר ולחשוף את מה שלא נראה, לא נשמע ולא צפוי בשגרה. להצביע על הנעלם והנעדר. לפתח רגישות ומודעות לכל אלו. 

ציפורה פרידמן בן שלום מורתי זצ"ל אמרה פעם: "פתיחות היא תנאי הכרחי לעיצוב דמות האדם, כי הסתגרות מביאה לידי אטימות, ואטימות מביאה לידי אגוצנטריות, ואגוצנטריות מביאה לידי חוסר רגישות כלפי הזולת והם ביחד האלמנטים המזיקים ביותר ליראת שמיים ולייעודו של האדם לתיקון עולם."

בוגרות יקרות 

זהו אמנם רק פרק במסע של כל אחת ואחת. היתה לי הזכות לפגוש אתכן בזמן הזה – אמיצות, חכמות, רגישות וברוכות. לפני שתפנו כל אחת להמשך זיכרו שלצד סל הכלים העשיר בטכניקות, בהתנסויות ובתובנות אותו קיבלתן, זכיתן למתנה יקרה – היא הבסיס לפעולת הדימיון והאמנות  וכמה מופלא שהיא גם הבסיס לתיקון עולם.

עוד נכונו עליות וירידות מפרכות במסע הזה אבל תזכרו שאת העיקר כבר יש לכן בסל. עין רגישה, אוזן קשובה, לב פתוח. 

אוהבת אתכן ומאמינה בכן

יעל


לביאה כהן
מ״מ ראש מחלקת אמנות

בנסיעה של המשורר יהודה עמיחי עם המשורר ארז ביטון לאחר הופעה בערד, בדרך לירושלים, ביקש ארז ביטון מעמיחי לתאר לו את מהות המדבר הנגלה בדרך. ביטון הוא אדם עיוור. בתגובה החזיק עמיחי בידו של ארז ושתק כמה דקות. אז אמר לו ארז: "עכשיו אני מבין".

אחרי הנסיעה כתב ארז ביטון את השיר הבא:

יָדְךָ הַשּׁוֹתֶקֶת
סִרְטְטָה לְפָנַי
נְאוֹת מִדְבָּר
יָרֹק עַל יָרֹק.
כְּמוֹ בְּכֵלִים שְׁלוּבִים
יָד נוֹגַעַת בְּיָד
עָבְרוּ דֶּרֶךְ עֵינֶיךָ
אֵלַי
גְּדֻלַּת הַדִּבֵּר
וּפֶלֶא
הַסְּנֶה הַבּוֹעֵר.

סטודנטיות יקרות ואהובות,
קצת כמו ארז ביטון, אנחנו והצופים בתערוכה שלכן מרגישים שאתן מבקשות להחזיק בידינו ולשרטט עבורנו את הסיפור שלכם. את הסנה הבוער שלכן. איך הוא נראה, איך זה מרגיש ולמה כדאי להקשיב.

ובעמידה פה, בתערוכת הבוגרות, אני משילה נעליי ומתבוננת ומקשיבה. ומוצאת בעבודות שלכן את הדיבר של כל אחת ואחת. את העולם שלכן. את האמנות שדרכה אתן מדברות. ובהזדמנות זו, רגע לפני שתצאו לעולם הקשוח, המרתק והכל כך חי של האמנות אספר לכן שמהמעט שראיתי יש בכן נחישות, סקרנות, תעוזה ודיבר מסקרן. ואני מאחלת לכן לשמור על הבערה, הרגישות ועל פלא הסנה הבוער.

בהצלחה במסע,

לביאה